ספרות ההשכלה בעברית

עמוד:35

העברית את ז ' אנר הפואמה ההיסטורית , השיר הסיפורי ההיסטורי המתמקד בפרשת חיים קצרה יחסית ואינו נפרש על פני מרחבי סיפור החיים השלם של האפוס הדידקטי . כך מיכ " ל לא היה הראשון שעקר את השירה הסיפורית העברית מתחומו של האפוס הדידקטי והכניסו לתחום הפואמתי , אבל הוא שהפך את המעבר מן האפוס לפואמה לעובדה היסטורית מוגמרת . ההבדל שבין שני התחומים אינו כמותי בלבד . האפוס בא להקיף חיים אקזמפלריים של גיבור מקראי ולפרשם פירוש הומניסטידידקטי . הוא עומד בסימן שלטונו של משורר אפי–דרשני מרוחק , החוזר עקב בצד אגודל אחר הסיפור המקראי המוכר ומוסיף עליו דברי הגות וסיכום המרחיקים את הקורא מן המסופר , שממנו הם מפיקים כביכול את משמעותו האוניברסלית . בפואמות של מיכ " ל עומד הגיבור המקראי או ההיסטורי ברגע המשבר הקיומי של חייו ( משה על הר העברים לפני מותו , יעל לפני רצח סיסרא , שמשון לפני הפלת מקדש דגון , יהודה הלוי לפני הירצחו בידי פרש ערבי על הר הבית . ( המשורר חותר למבע חריף ומרוכז של העולם הסובייקטיבי של הגיבור ( אף שהשירים מושמעים מפי דובר אפי ; אלא שדובר זה קרוב מאוד לגיבורים במשברי חייהם . ( תכופות משמיע הדובר משהו מעין מונולוג פנימי משוער של הגיבור , או שהוא משתמש בנוסח השיר הסיפורי המבוסס על בלדה מורחבת . למעשה , הביא מיכ " ל את השיר הסיפורי למקום מקביל לזה שאליו הביא את השיר הלירי : הרחקה מן ההפשטה , ההכללה והדידקטיות המוסרנית לעבר ההמחשה , ההפרטה והפאתוס הקיומי . אם לחידושיו של מיכ " ל בתחומה של הפואמה נודעה השפעה פחותה מזו של שיריו הליריים , היה זה בעיקר משום שחברו הצעיר ממנו , יהודה ליב גורדון , הוא שהביא את הפואמה לגילומיה הבשלים ביותר בספרות ההשכלה . גורדון , כמוהו כמיכ " ל , בן נאמן אך גם מרדן וחדשן של המרכז הספרותי הליטאי , היה המשורר הגדול שהוציאה מקרבה ספרות ההשכלה . שורשיו היו נטועים בקרקע הניאו–קלאסיקה , אולם שיריו הליריים , בייחוד אלה שהיו בעלי תוכן ציבורי , נתנו ביטוי עז ושנון להלכי הרוח של ההשכלה בעידן הבגרות המלאה שלה , פירטו את תוכניתה , הודו באכזבותיה , הכירו במגבלותיה – כל זאת בפסוקי שיר תמציתיים , נחקקים בזיכרון ") היה אדם בצאתך , יהודי – באוהלך , (" מתאזנים במיומנות בין הציבורי לאישי ובין שכליות תקיפה לריגוש מאופק . ואולם עיקר כוחו של גורדון התגלה בפואמות ההיסטוריות והאקטואליות שלו ( ובמידה מסוימת גם באוספי משליו , [ 1871 , 1858 ] שבהם הגיע כושרו השנינתי–הפתגמי לשיאו . ( גורדון שחרר את הפואמה מן הסטטיות המסוימת שעדיין נודעה לה בשירי מיכ " ל ( אחדות מקום , זמן ודובר ) והציג לפני הקוראים מנעד רחב של אפשרויות תת–ז ' אנריות , החל בבלדה המורחבת ") במצולות ים , " " בין שיני אריות ( 1868 , " וכלה ברומן או נובלה בחרוזים ( קוצו של יוד , ; 1876 שני יוסף בן שמעון , . ( 1880 גורדון נקט חופש צורנימבני מרחיק לכת . הוא יצר בכמה מן הפואמות סיפורים המתרחשים במשך זמן רב אך מדלגים על פערי זמן גדולים ומתרכזים ברגעים עלילתיים מכריעים או ריכז את הסיפור במיומנות בפרקי זמן קצרים וטעונים ") במצולות ים , " " אשקא דריספק ( 1867 , " או הבליע זמן בזמן באמצעות " פלש F ק " ") שומרת יבם . ( 1879 , " גורדון , שהחל את דרכו כמי שניסה להמשיך ולעדכן את האפוס הדידקטי ( כגון באהבת דוד ומיכל , , ( 1856 יצר למעשה את האנטיתזה שלו . את הדובר הדרשן של האפוס הוא המיר בדובר חתרני , מקשן , המציג את מראות ההיסטוריה לא כדי לחשוף את משמעותם האלוהית אלא כדי לתהות עליהם ואף לדון באפשרות שאין להם משמעות כלל . את סיפור המאורעות האפי , המשתדל תמיד לגלות את " אצבע אלוהים " המכוונת את האירועים האנושיים ( רעיון בסיסי של ההשכלה המוקדמת : נוכחות האלוהים שוב אינה התגלותית כפי שהיתה בימי המקרא אלא היא מתגלה בסדר ההיסטורי והקוסמי , ( ממיר גורדון בסיפורי חורבן וכישלון בתולדות ישראל המגלים את האלוהים כישות מרוחקת , אדישה , בלתי מחויבת לשיקול המוסרי ולהשגחה הפרטית . החורבנות ההיסטוריים הם אפוא מעשי ידי אדם בלבד , מעשי הכשלה עצמיים , שמקורם בסתירה פנימית באופי הלאומי , מאבק נפשי מתיש בין החתירה לחיים ארציים נורמליים ") מלכותא דארעא (" לבין נורמות רוחניות–הלכתיות החותרות תחתיהם ") מלכותא דרקיע . (" הדמיון בין תפיסה זו לתפיסתו ההיסטורית של מאפו הוא חלקי בלבד . גורדון אינו מאמין באפשרות של איזון יציב והרמוני בין שני הכוחות ( מה שהביא גם לספקנותו הנוקבת בנוגע לסיכוייו של רעיון יישוב הארץ הציוני . הוא חשש שהממסד הרבני ינסה להשליט את הנורמה ההלכתית–הרוחנית על המדינה היהודית ויהרוס אותה . ( האל והאמונה בו לא יושיעו , ואילו התגייסותו של העם להושעת עצמו תיתקל תמיד באויב מבית ותיכשל בעטיו . הפאתוס הטראגי של השירה הפואמתית של גורדון הוא בעל עוצמה שאין דומה לה בספרות העברית עד ל " מתי מדבר " ול " מגילת האש " של ביאליק , והאירוניה המרה שלו עודנה מרגשת ומעוררת . לא לחינם טען ברדיצ ' בסקי , כבר בראשית המאה ה , 20– כשהאופנה הביקורתית עודדה יחס של ביטול לשירת ההשכלה , כי בפואמות של גורדון " הגיעה ספרות העלילה העברית לפסגתה . " גורדון היה לא רק המשורר הגדול היחיד שהעמידה מתוכה ספרות ההשכלה , אלא גם משורר גדול לפי כל אמת מידה ומניח היסודות למודל " המשורר הלאומי " בשירה העברית המודרנית . נוכחותו הדומיננטית של משורר כגורדון בספרות העברית שבין שנות ה60– לראשית שנות ה80– קובעת לתקופה זו מעמד

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא