ספרות עברית חדשה

עמוד:17

משברים וחורבנות , שההשגחה העליונה לא כיוונה אותו ושלעם עצמו היה בו חלק מכריע . כאן , בעצם , הונחו היסודות האסתטיים והנפשיים של הספרות כפי שאנו מכירים אותה בשיא עידן התחייה שלה , בימי ביאליק , ברדיצ'בסקי וברנר . לעומת זאת , לתפנית הפואטית והאידיאית שהתחוללה בספרות עם הופעת תנועת חיבת ציון בשנות ה80– היתה משמעות פחותה בהרבה ממה שהניחה ההיסטוריוגרפיה הרשמית של הספרות . משום כך אין כל הצדקה תיאורטית ופרקטית לכתיבת תולדות השירה העברית מימי תנועת חיבת ציון וראשית הופעתו של ביאליק ואילך . שום היסטוריה של השירה במפנה המאה ה20– שלא תצא מנקודת מוצא של הבנת הפואטיקה הז'אנרית והאידיאולוגיה המצדיקה אותה בכתבי יל"ג ( דמות אדירת חשיבות בתולדות הספרות ) לא תציג נכונה את הרצפים הדיאלקטיים שקידמו שירה זו במהלכיה המורכבים . ביאליק עיצב את האידיאולוגיה הפואטית שלו במסגרת דיאלוג מתוח ( וגם מלא הערצה ) עם יל"ג . הוא הדין בהיסטוריה של הסיפורת שתתחיל במנדלי המאוחר ולא במאפו , סמולנסקין ומנדלי המוקדם . כל הבעיות האסתטיות והרוחניות שמצאו את ביטוין ביצירתו הבשלה כבר עובדו עיבודים ראשוניים בכתבי הפרוזאיקונים הגדולים של שנות ה , 50– ה60– וה70– של המאה ה19– ( לרבות מנדלי המוקדם עצמו ;( ואילו החדשן העיקרי , ששינה את פני הפרוזה הסיפורית העברית במפנה המאה ה , 20– מיכה יוסף ברדיצ'בסקי , לא יובן הבנה היסטורית בלי שיובא בחשבון הדיאלוג המתוח ( ומלא ההערצה ) שלו עם מספרי ההשכלה , סמולנסקין וברודס . משמע שיש טעם בפיצולה התקופתי של הספרות לארבעה עידנים כוללים : א . העידן של ההשכלה ההומניסטית הדתית , שהוא , מבחינה ז'אנרית , עידן האפוס המקראי הדידקטי , המחזה המקראי והאלגורי והסאטירה הלוקיאנית ( משלהי המאה ה18– ועד אמצע המאה ה ;( 19– ב . העידן של הפרובלמטיזציה של הקיום היהודי ההיסטורי ( מיל"ג ועד ביאליק הצעיר וברדיצ'בסקי ועד בכלל , ( שהיא גם עידן הרומן , הפואמה , הפובליציסטיקה ההגותית ( סמולנסקין , ליליינבלום , אחד העם ) והביקורת הספרותית ; ג . העידן של הפרימאט הלירי והסיפורת הפסיכולוגית ( בעיקר הסיפור הקצר והנובלה ) על רקע הפרובלמטיקה של הקיום הלאומי בגילומה הציוני ( מביאליק הבשל ועד ראשית ימי מדינת ישראל ;( ד . העידן הישראלי . אשר לזה האחרון , יש להציג את השאלה אם הספרות הישראלית היא חלק אורגני ממה שניתן לכנותו הספרות העברית החדשה . למרות סימנים ברורים של המשכיות וזיקה עמוקה של סופרים מסוימים ליוצרים שמימי ביאליק ואילך ( ברדיצ'בסקי , ברנר , עגנון , יעקב שטיינברג , פוגל , ( כלל לא ברור שהספרות הישראלית מתמידה באחיזתה בארבעת הפרמטרים שקבעו את אופייה של הספרות העברית החדשה . הזיקה ללשון העברית איבדה בעידן הישראלי את אלמנט הבחירה המודעת , בעלת האופי הלאומי המפורש או המרומז , ונעשתה לבחירה ממילאית בשפת אם או בשפת הדיבור ; בחירה שהמשקע האידיאולוגי שבה מידלדל והולך במהירות . אין לקשור תהליך זה רק במהלך הדורי–הכרונולוגי שמסר את הספרות לידי סופרים בני הארץ ( או גידוליה , ( שהעברית היתה לשונם המדוברת והטבעית , והכתיבה בה לא היתה להם מעשה שבא מתוך ברירה לשונית . היו סופרים רבים שהרקע הביוגרפי שלהם היה כזה המתואר כאן ובכל זאת כתיבתם העברית נעשתה מתוך אחיזה בנורמה של השפה והבחירה בה כנורמה מחייבת מבחינה אידיאולוגית ואסתטית . למעשה , אי אפשר כלל להבין את יסודות הפואטיקה ואת נורמות הסגנון של המספרים הידועים כ'דור בארץ' ( ס' יזהר , משה שמיר , נתן שחם ובני דורם ) אלא אם כן אנו מניחים שזיקתם לעברית , ככל שלא נמנעו מהוספת תבלין של סלנג מדובר ללשון הספרות התקנית , נאמנה היתה לנורמה ההיסטורית של הספרות העברית החדשה ועמדה בסימן מקסימליזם ספרותני מובהק . קבלת הלשון המדוברת כבסיס לכתיבה הספרותית , הגם שהיו לה כמה תקדימים חשובים מראשית ימי ההתיישבות הציונית בארץ–ישראל , נעשתה אפשרית רק בעידן מדינת ישראל ועל רקע מפנים אחרים בהתפתחות התרבות העברית . למעשה , עד היום נאבקת הנורמה הסגנונית ה'היסטורית' על מקומה בספרות הישראלית , והיא אף זוכה לניצחון בכתיבתם של יוצרים בולטים אחדים , כגון עמוס עוז , שגישתו לענייני הסגנון היא שמרנית במובהק . ההסתמכות על ההומניזם האירופי בגלגוליו המודרניים ( בייחוד הסוציאליזם והאקזיסטנציאליזם ) עודה מכוונת את הספרות , וכמוה הנטייה לסיגול הספרות לאמצעי הביטוי האסתטיים המקובלים בספרות המערב . לעומת זאת , הבנת ייעודה של הספרות כ'צופה לבית ישראל' נעשתה בראשית ימי המדינה לא רק עניין לוויכוח אלא גם נושא לניגוח הספרות הוותיקה , שהתמסרה כביכול לקולקטיב והעלימה את עיניה מן היחיד . במסגרת הוויכוח הזה גם נעשו ניסיונות להסתמך על סופרי הפריפריה המודעת והמכוונת של ימי התקופה הציונית ( יעקב שטיינברג , פוגל , ( להציגם , מתוך אי הבנת האסטרטגיה הספרותית שלהם , כמין נציגים שכוחים של מסורת דחויה ומודחקת בספרות , ולתבוע את עלבונם מן המסורת הקולקטיביסטית הדומיננטית . עצם חוסר ההבנה המרחיק לכת של המציאות הספרותית ההיסטורית שנתגלה בוויכוח זה נותן מקום לטענה שהספרות הישראלית התנתקה , למעשה , מהנחות היסוד של הספרות העברית החדשה וכבר אין היא מסוגלת

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא