ספרות עברית חדשה

עמוד:11

ובהקדמות של וייזל לאפוס שירי תפארת ושל שלום הכהן לאסופת שיריו מטעי קדם על אדמת צפון , וכלה בכתיבתם של המבקרים הראשונים בשנות ה50– וה60– של המאה ה . 19– התחושה הוצדקה בעיקרה לא בהגות ההומניסטית של יוצרי הספרות ואף לא בהסתמכות על מודלים ספרותיים אירופיים עדכניים , אלא בעיקר בהבנה החדשה של מהות הספרות ותפקידה הלאומי . בפעם הראשונה בעידן הבתר–מקראי ראתה עצמה ספרות , הממזגת כתיבה ריגושית–בלטריסטית עם כתיבה דיונית ועיונית , כאילו הוטל עליה תפקיד ההדרכה של הקולקטיב הלאומי במבוכי הזמנים החדשים . הספרות הציגה את עצמה כזירה המרכזית אשר בה יהיו נידונים ונחתכים העניינים החיוניים להתוויית דרכו של הקולקטיב הלאומי ולשיפור ועידון חייו של היחיד היהודי . וזאת לעומת הספרות ההלכתית ( שבסמכותה בתחומה המיוחד לה היא לא כפרה אפילו בימי אורחות התלמוד של מ"ל ליליינבלום , ( לעומת ספרות המוסר ארוכת המסורת ( ספרים כגון חובות הלבבות , מסילת ישרים וכו , ( ' לעומת ספרות ההגות הפילוסופית ( אשר על שיאיה הרציונליסטיים , כגון ספר מורה נבוכים של הרמב"ם היא הסתמכה לעתים קרובות ) ולעומת הספרות הקבלית–המיסטית . הספרות העברית החדשה קיבלה עליה , כאמור , את תפקידו של 'הצופה לבית ישראל , ' כביטויו של הסאטיריקן יצחק ארטר , או של 'מורה נבוכי הזמן , ' כביטויו של הפילוסוף נחמן קרוכמאל . היא נטלה על עצמה תפקיד של ' מוסד' הנהגתי–לאומי , שבמשך הזמן הוגדר : תפקיד נבואי . מכאן ההתנגדות החריפה של העולם המסורתי לספרות החדשה . מקורה של זו לא בקריאתה של הספרות כביכול לביטולה של ההלכה או להדחת המנהיגות הרבנית – דבר שהספרות לא עשתה במשך כל המאה ה , 19– חרף מאבקה בשנות ה60– וה70– של המאה ה19– על עדכון ההלכה ועל רענון ההנהגה הרבנית – אלא בהבנה שהספרות החדשה מבטאת תרבות לאומית אלטרנטיבית , המנסה ליטול לעצמה את תפקיד ההנהגה הרוחנית של היחיד ושל הקולקטיב היהודיים . אגב , ההזדהות עם תפקיד 'הצופה לבית ישראל' היא המסבירה גם את עיקר יחסה של הספרות החדשה ללשון העברית . כאמור , עיקרו של יחס זה אינו גלום בעצם מגמת החילון של השפה , שהיתה קיימת כבר בימי הביניים , אלא בהבנת השפה כ'שרידה קבוצת סופרים עברים . למעלה : ביאליק , בן-עמי ; למטה : אחד העם , רבניצקי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא