ספרות עברית חדשה

עמוד:10

המחורזת , ששימשה לעתים תכופות לתיאור המרכיב הנמוך בהתנהגות האנושית , ובעיקר לשם תיאור המיניות האנושית בגילוייה הפרימיטיביים . ודאי שהעיסוק בענייני האדם עמד במרכז הזירה של ספרות ההומניזם העברי באיטליה על כל גילוייה ( במסגרתה של ספרות זו , למשל , נוצרה במאה ה17– הקומדיה העברית הראשונה , צחות בדיחותא דקידושין מאת המחזאי היהודי האיטלקי יהודה סומו ; קומדיה המבוססת על הדגם האוניברסלי של מאבק החשק עם התועלת והמוסכמות החברתיות בדרך לקראת הנישואים . גם ההטפה לרציונליות ( שאינה עומדת בסתירה לדת אלא , אדרבה , מחזקת אותה ) לא התחדשה על ידי מנדלסון וממשיכיו , אלא היא ליוותה את המחשבה היהודית הדתית מימי הביניים ואילך , ונאבקה בה עם מגמות מנוגדות , שמצאו את ביטוין המגובש בקבלה . כך גם הזיקה למודלים הז'אנריים ולאופני מבע צורניים וסגנוניים שמקורם בספרות האירופית בת הזמן – אף היא לא 'הומצאה' לא בידי בני החוג המנדלסוני וכאמור אף לא בידי רמח"ל . בסיכום : כל האלמנטים שצוינו כסממני החידוש של הספרות החדשה היו מצויים כבר בתוך המרחב של הספרות הישנה כפי שהתפתחה לכל המאוחר החל במאה ה , 15– או שלא היו קיימים בספרות החדשה עד למחצית השנייה של המאה ה . 19– ואולם הזיהוי של הספרות החדשה כחילונית מעורר קושי נוסף , הנוגע כבר בעיקר לא לספרות ההשכלה , אלא לספרות של תקופת התחייה הציונית ואף לזו שצמחה לאחריה עד להקמת מדינת ישראל ועד בכלל . העניין הוא בכך שגם ספרות זו בעיקרה מנהלת מערכת יחסים מורכבת ואמביוולנטית עם הקטגוריה של הקד שה . בעוד שהיא אכן נובעת , ברבים מגילוייה העיקריים , מתחושה עמוקה בהסתלקות הממד של הקדושה מן החיים בכלל ומן החיים היהודיים בפרט ( ביאליק : " אין קדושת השם / , סר צל אלוהים , סרה רוח הקדושה ( " ואף ממרד עקרוני ומתריס נגד המסורת הדתית , הרי בה בעת היא גם מרחיבה עד מאוד את מושג הקדושה ומחילה אותו על תופעות שהמסורת הדתית נמנעה מזיהוין כקדושות . הספרות העברית מחלנת את המקודש ובתוך כך מקדשת את החולין . בה יכול להתפתח מושג כגון 'דת העבודה , ' או השגות בדבר קדושת עם ( שלא בגלל הבחירה האלוהית ) וקדושת מדינה , משום שהספרות ייחסה הן ללשון העברית ה'מחולנת' והן לעצמה ממד של קדושה . בעוד שקדושת השפה היתה קשורה בזהותה הלאומית ובמה שנחשב לשלמותה האסתטית ( רק היא יכלה להביע באורח הולם את האמיתות הנצחיות של המקרא , ( הרי קדושת הספרות נבעה מתפקידה הלאומי כהמשכו המודרני של המקרא . למן ראשית ההשכלה היא הציגה עצמה כ'צופה לבית ישראל , ' היינו , כממלאת מקומו של הנביא המקראי , הניצב על חומת העיר ומזהיר מפני רעה הקרבה אליה , לפי תיאור חובותיו של הנביא בספר יחזקאל . כשהגיעה הספרות למלוא הכרתה ובשלותה היא טיפחה בשירה את הטון או המודוס הנבואיים , כגון בשירת ביאליק ותלמידיו ובשירת אורי צבי גרינברג . גם כאשר השירה הנבואית שהתפתחה במסגרת ספרות זו כפרה בהשגחה האלוהית או ביכולת של הרשות האלוהית להתערב בהיסטוריה הלאומית ( כגון ב"בעיר הה A גה" של ביאליק וב"בקץ הדרכים עומד רבי לוי יצחק מברדיטשב ודורש תשובת רם" של אורי צבי גרינברג , ( היא לא שללה מעצמה סמכות נבואית טרנסצנדנטלית . 'הפייטנים החדשים' היו אנוסים להזכיר שם שמים בשיריהם , אפילו בשעה שלא בטחו עוד כי יש בשמים אל ולאל בהם נתיב , משום שהספרות בכללה ניהלה דרמה רוחנית סוערת , שניתן לתארה דרמה דתית–חילונית או חילונית–דתית , ובעוד ( ולא רק המאמינים המוצהרים שבקרבה , כגון יוסף צבי רימון וזלדה שניאורסון ) היא מפנה עורף ל'רקע הקדושה החופפת' על תופעות החיים , היא גם ניסתה למתוח ולהרחיב רקע זה . אין כל ודאות שניסיון זה פסק לגמרי גם עם עלייתה של הספרות הישראלית , כפי שניתן ללמוד לא רק מתופעות בולטות אך לא נורמטיביות כגון שירתו של פנחס שדה , אלא גם מיצירות העומדות במרכזו של הקאנון השירי הישראלי כגון שירת אמיר גלבוע ושירת יהודה עמיחי ואפילו מן התשתיות הפחות גלויות לעין של שירת נתן זך ודוד אבידן , שלא לדבר על השירה הישראלית העכשווית , שהממד האמ ני שבה הולך ונעשה בולט ביותר . ראשית בגרמניה אם נשוב לבעיית ראשיתה של הספרות החדשה , הרי הטעם לקביעת ראשית זו בגרמניה ובשלהי המאה ה18– דווקא נעוץ בראש ובראשונה בעצם התחושה של הסופרים בני המרכז ה'ברלינאי' ( למעשה , ישבו רבים מהם גם בערים אחרות כגון קניגסברג וברסלאו ) שהם מחדשים חידוש עקרוני בתרבות ובספרות . תחושה כזאת לא היתה לרמח"ל וליוצרים אחרים שקדמו לספרות ההשכלה ה'גרמנית' וגם לא ליוצרים שפעלו ברוח ההומניזם העברי הרנסאנסי בצד הופעתה של הספרות הזאת ואף לאחריה ; אבל היא ליוותה בבירור את פועלם של יוצריה , של נפתלי הרץ וייזל , יוסף האפרתי מטרופלוביץ ובני דורם , והם שהנחילוה ליוצרים באוסטריה , גליציה ומזרח אירופה , שהלכו בעקבותיהם , כגון שלום הכהן , שלמה לוויזון , יוסף פרל , יצחק ארטר , אד"ם הכהן , אברהם מאפו וממשיכיהם . התחושה אף גובתה בהצהרות ארס–פואטיות פרוגרמטיות רבות , החל ב"נחל ה F ש % ר , " המאמר ההצהרתי שבו הודיעו חברי הקבוצה שערכה את המאסף ופרסמה בו את כתביה על הכוונות לפרסם את כתב העת ועל התוכנית העריכתית שלהם ,

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא