ספרות עברית חדשה

עמוד:9

במשיחיות היהודית המיסטית , שקיבלה ביטויים ארצייםרציונליסטיים ( ח"נ ביאליק , ח"נ שפירא , ש' הלקין . ( מצד אחר , היה זה ויכוח בין אלה שראו את עיקר החידוש שבספרות כחידוש אסתטי ( ח"נ ביאליק , פ' לחובר ) ובין אלה שראו את החידוש בעיקרו כאידיאי–אידיאולוגי ( קלוזנר , קורצווייל . ( ניתן להבין את הוויכוח גם על רקע הניגודים בין ההיסטוריוגרפיה המקובלת של הזמנים החדשים בקורות עם ישראל להיסטוריוגרפיה רוויזיוניסטית שהושפעה מן התגליות המפתיעות של גרשום שלום והבינה על פיהן גם את ההשכלה היהודית כמין המשך דיאלקטי של השבתאות והפרנקיזם ( בדרך ה'מצווה הבאה בעברה . ( ' הוויכוח שקע אך לא נעלם במחצית השנייה של המאה ה20– שקע ויכוח זה , אם כי לא נעלם , בגלל התמעטות העניין בספרות העברית שקדמה לעידן ביאליק והפרוזה המודרנית ( הן גרשון שקד והן הלל ברזל פותחים את תיאוריהם ההיסטוריים רבי הכרכים בשנות ה80– של המאה ה19– ולא מאה שנים קודם לכן , ( ובעיקר כי המונחים והמושגים שבאמצעותם קבעו שני הצדדים את עמדותיהם היו , לעיצומו של דבר , לא מוגדרים כל צורכם ואולי אף מטעים . קרוב לוודאי כי מה שקרוי הספרות החדשה אכן החל בגרמניה בשלהי המאה ה , 18– אך הטעם לקביעה זו אינו יכול להיות טעם החילוניות כשהוא לעצמו , כשם שהקדמת ראשיתה של הספרות לימי רמח"ל אינה יכולה להיות נעוצה בחידושיו הסגנוניים האמיתיים והמדומים של המשורר או בזיקתו כמחזאי לספרות אירופה ההומניסטית ( ובעיקר לספרות האיטלקית . ( אילו צריכה היתה ראשיתה של הספרות החדשה להיקבע על פי גורמים אלה , צריך היה להקדימה במאתיים שנה לפחות ( כפי שאמנם ניסה לעשות חוקר אחד , המשורר–המבקר העברי האמריקאי יצחק זילברשלג , בספר שכותרתו , מרנסאנס לרנסאנס , מלמדת על התזה ההיסטורית המנחה בו את התיאור ההיסטורי : המהלך המרכזי בהתפתחות הספרות העברית החדשה הוא זה הנפתח ברנסאנס ההומניסטי העברי האיטלקי המוקדם והמגיע לשיאו ב'רנסאנס' העברי הציוני של תקופת התחייה . ( הבעיה שבזיהוי הספרות החדשה כחילונית כרוכה בקושי כפול . קושי גלוי לעין נעוץ בכך שייחוס חילוניות רדיקלית ( או אפילו @ איזם פושר , המר @ ד את התופעה הדתית עד לביטולה ) לספרות ההשכלה ברובה פשוט אינו עולה בקנה אחד לא עם הטקסטים של ספרות זו ולא עם העולם הרוחני של תנועת ההשכלה , כפי שאנו מכירים אותו על פי המחקר העדכני , הנוטה יותר ויותר להבליט את הקשרים שבינה לבין החברה היהודית המסורתית . תיאורה של ספרות ההשכלה כאילו נבעה מ"ביטול הוודאות הקמאית ברקע של קדושה החופפת על כל תופעות החיים" ( ב' קורצווייל ) זר למרבית הטקסטים של הספרות עד לשנות ה60– של המאה ה19– ( הפואמות ההיסטוריות של יל"ג , האתיאיזם המוצהר של אדם כא"א קובנר , ( והיה מקומם , ללא ספק , את מרבית היוצרים שלהם , שראו בעצמם את מבטאיה של אמונה דתית צרופה , העולה בקנה אחד עם חשיבה רציונליסטית ועם גישה מעשית לטיפול במצוקות החיים היהודיים , ואף לחמו בעקיבות בכל גילוי של ניהיליזם דתי . ספרות ההשכלה עד יל"ג הצעיר ועד בכלל בונה הן את העולם הרוחני שלה והן את העלילות הליריות או הנרטיביות של השירה והסיפורת שלה על גבי ההנחה של השגחת האל ומימוש רצונו בהיסטוריה ובחיים האישיים של האדם . ההיסטוריה וחיי הפרט אמנם מושפעים מן הבחירות המוסריות החופשיות של הקולקטיב או של היחיד . עם זאת הם מונחים בידי 'אצבע אלוהים , ' העושה שימוש גם בבחירות המוסריות הללו ובתוצאותיהן ( שכר ועונש . ( הנחה זו משמשת לא רק בתשתית האפוס הדידקטי , שהיה הז'אנר הספרותי השירי הבולט ביותר במחצית הראשונה של המאה ה , 19– אלא גם ברומנים שבאו בעקבותיו . בלעדיה לא יובן הרציונל של העלילות המסובכות והנפתלות של רומנים אלה , המתירות לעצמן לעתים גם שימוש במופלא ( חלומות נבואיים ) ובלא מסתבר ( פגישות פתע של אבות ובנים מרוחקים זה מזה , הסרת מכשולים בלתי אפשריים מדרכם של האוהבים וכו . ( ' כך הדבר לפחות עד לפואמות ההיסטוריות של יל"ג הבשל , המציגות בסימן שאלה את התפיסה המסורתית של תולדות ישראל כ'היסטוריה קדושה' המכוונת בידי רצון אלוהי , ולרומנים המרכזיים של פרץ סמולנסקין , שבהם נראים חייו הכאוטיים של היחיד ה'תועה' חסומים במעגל פסיכולוגי וחברתי שאין ממנו מוצא . עד לנקודה זו ( שנות ה60– וה70– של המאה ה ( 19– הספרות היתה חילונית במובן שהיא ניסתה להעמיד את האדם ואת המימוש של יכולותיו השכליות , הרגשיות והפיזיות במרכז עניינה ( מתוך ניסיון מתמיד לשלב את ענייני האדם במסכת של אמונה דתית המתבססת על האמת הדתית ההתגלותית ועל ההיגיון כאחד , ( וכן בגישתה אל השפה העברית לא כאל שפת קודש ליטורגית אלא כאל שפה שיש ביכולתה לתת מבע שלם לענייני האדם . אבל בשני צדדים אלה של ההומניזם העברי של ספרות ההשכלה לא היה חידוש עקרוני . טיפול מפורט בפוטנציאל האנושי לגווניו ועיבוד השפה העברית כדי להתאימה לתיאור הגוונים הללו היו עניין מרכזי כבר ביצירה הבלטריסטית של ימי הביניים , בשירי אהבה , יין , יגון היחיד ופחד המוות של משוררי תור הזהב בספרד , וכן בפרוזה

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר