ספרות/יות יהודית/ות מודרנית/ות – מבוא

עמוד:5

היוצרים הספרותיים הבולטים של התקופה ( עידן 'התחייה' הלאומית ) היו דו)– או תלת(– לשוניים , וכתבו רבות מיצירותיהם בשתי הלשונות גם יחד – ובכל אחת מהן היצירה היא בבחינת מקור . עד מהרה מצאו היידישיסטים את עצמם במאבק לא רק עם הוגי דעות עבריים ( כגון אחד העם , ( שסירבו לקבל את התזה של אחדות הספרות היהודית , אלא גם עם יוצרים והוגים יהודיים שפעלו בלשונות לעז , בעיקר ברוסית ( כגון ש' אנסקי , מחבר הדיבוק , ( שראו בעצמם נכללים בספרות היהודית האחדותית . ויכוחים סוערים התנהלו בעניין הזה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה בכתבי עת ביידיש ובכתבי עת רוסיים של יהודים . בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נדונה שאלת הרציפות או ה'היפרדות' של ספרויות היהודים על רקע המחלוקות הפוליטיות והתרבותיות החריפות של התקופה ( ציונות , בונדיזם , סוציאליזם יהודי בברית המועצות , התפתחותה של תרבות יהודית בלשון הגרמנית והאנגלית . ( באורח אופייני מצאה ההתנגדות העקיבה ביותר לתזה של אחדות הספרות היהודית המודרנית את ביטויה בספרות העברית–הציונית . במשך שלושים השנה שבין הצהרת בלפור להקמת מדינת ישראל לא נכתב בעברית אפילו חיבור אחד על תולדות הספרות היהודית החדשה . לעומת זאת , החל ישראל צינברג במפעל כתיבת ספרו רב הכרכים , שאותו כינה בזהירות מה די געשיכטע פון דער ליטעראטור ביי יידן ( תולדות הספרות שנכתבה בידי יהודים , ולא תולדות ספרות ישראל , כמו שכונה הספר בתרגומו העברי , שבו כותרת התרגום עצמה כבר כופה עליו את קונספציית 'ספרות ישראל' של דב סדן . ( באנגלית נכתב ספרו המקיף של מאיר וקסמן תולדות הספרות היהודית . גם בשלב הזה היידישיסטים בעיקר הם שקידמו את תזת אחדות הספרויות . המבקר היידי הבולט שמואל ניגר טען עתה ל'דולשוניות של ספרותנו' בכל תקופותיה הבתר–מקראיות . דולשוניות , לפי טענה זו , היא המצב הטבעי של הספרות היהודית , שהנסיבות ההיסטוריות גרמו להתפתחותה בהקשרים דיגלוסיים ( הקשרים של מצב שבו משמשות שתי לשונות , בכתב ובדיבור , זו לצד זו ) 2 נים יהודיים , ואף אלה של היהודים לעומת סביבתם הלא יהודית . ואילו הניסיון לדחוק את הספרות בחזרה למסגרת חד–לשונית ( קנאי העברית בארץ–ישראל ; היבסקים בברית המועצות , שהחרימו את העברית ) כמוהו כניסיון לשבש את המשכיותה ההיסטורית הקבועה של הספרות . טענה זו לא הביאה בחשבון את העובדה שדו–לשוניות איננה אלא כינוי כולל למסכת מורכבת של אפשרויות דיגלוסיות , שאחדים מן הווריאנטים שבה מורים על אפשרות של יצירת רציפות תרבותית וספרותית שמעל להבדלי לשון ואילו האחרים מורים על ההפך . ניתן להוכיח שהדו–לשוניות היהודית המודרנית ( עברית / יידיש ) שייכת דווקא לסוג האחרון ( לעומת הרבלשוניות בתרבות יהדות ספרד בימי הביניים , למשל , ( ומבטאת מצב שבו כל אחת מן הלשונות חותרת לתפקוד טוטלי וממילא גם לדחיקתה ומחיקתה של הלשון האחרת . רק במצב כזה תיתכן יצירה של טקסט אחד בשתי לשונות מקור – בתקופה שבה המצב הדו–לשוני עדיין אינו הכרעה סופית בעד לשון אחת ונגד הלשון האחרת , אבל בה בעת מסתמנת כבר האפשרות של ההכרעה הזאת , והיא , האפשרות הזאת , מניעה את הסופר לבצר את מקומו בשתי החזיתות בבת אחת ולנסות לשלב את יצירתו בשתי מסורות העומדות בפני פירוד והדרה הדדית . אילו היו שתי הלשונות מתפקדות במסגרת ספרותית כוללת אחת , היתה המסגרת מועידה לכל אחת מהן את תפקידיה המיוחדים לה . במצב כזה לא היתה קיימת אפשרות של יצירת טקסט אחד ביותר מנוסח מקורי אחד . אחרי מלחמת העולם השנייה ועם הקמת מדינת ישראל פיתח דב סדן את התיאוריה המקיפה שלו על דבר אחדותה של הספרות היהודית המודרנית ( במסתו : "על ספרותנו – מסת מבוא . ( 1950 , " לדברי סדן , התפצלה ספרות ישראל בזמנים החדשים בכיוונים שאפשר לסמנם בשני משולשים : משולש הלשונות – עברית ( שפת האבות , ( לשונות יהודיות ( לשון האמהות ) ולשונות שאינן יהודיות ; ומשולש האמונות והדעות – הומניזם יהודי מודרני ( הספרויות ה'חדשות' בעברית וביידיש , והרבה מכתיבתם של יהודים בשפות לעז , ( חסידות ( שהיא תופעה מודרנית לא פחות מן ההומניזם המודרני ) ומסורת ההלכה . הפיצול , לדברי סדן , הוא זמני בלבד . במהלך התפתחותה תחזור ספרות ישראל אל ה 6 ' לי ת' שאפיינה אותה לפני המשבר של הזמנים החדשים , אלא שתהיה זו , כמובן , כוליות חדשה , רחבה ומקיפה הרבה יותר מזו הישנה , ובמסגרתה ההומניזם המודרני ויריבותיו , החסידות ומסורת ההלכה , ישלימו אלה עם אלה . הספרות והתרבות יעמדו בסימן ההמשכיות ההיסטורית הכוללת של האמונה היהודית ; אך האמונה הזאת תפנים את לקחי ההומניזם והלאומיות המודרניים . באותה מידה העברית , שהיא שפת היצירה הבסיסית והקבועה של הספרות היהודית , 'תשלים' עם יריבותיה ותקצה להן מקום בתוך מבנה תרבותי–ספרותי רב–רובדי , אם בצורת עידוד המשך קיומה של היצירה ביידיש ואם בצורת כינוס מיטב היצירה היהודית בלשונות נכר בדרך התרגום , בבחינת "ושבו בנים לגבולם . " סדן הסמיך את אמונתו זו בחידוש הכוליות הספרותית היהודית הן על ניתוח מעמיק של יצירות ספרות מופתיות , שבהן הכוליות כבר קיימת או שהדרך לקראתה כבר הותוותה ( בעיקר יצירות של ש"י עגנון וח"נ ביאליק , ( והן על שיקול היסטוריוסופידיאלקטי , שראה בפיצול המודרני רק אנטיתזה לאחדות שקדמה לו , שכאנטיתזה הכין את הרקע לסינתזה שתבוא .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא