תרבות יהודית מודרנית – מבוא

עמוד:3

ולצדם גם חיצוניים ואף עוינים ( כגון האנטישמיות התרבותית , שזיהתה יהודיות במוזיקה של פליקס מנדלסון ואחר כך בזו של גוסטב מאהלר או בשירת היינריך היינה ילידת הרומנטיקה וברטוריקה של לודוויג ברנה . ( בקרב הקהל העצום של הוגים , מדענים , אמנים ואנשי רוח יהודיים , שתרמו בשלוש מאות השנים האחרונות תרומות שאין להן שיעור לתרבות המערבית , מצויים יחידים רבים ואף קבוצות שבתרומתם התרבותית האינדיווידואלית והקולקטיבית התמחש ( אף כי בדרך כלל לא הוגדר בבירור ) איזה אלמנט יהודי . אף כי תיאורו המדויק של האלמנט הזה קשה ביותר ואולי גם לא אפשרי , אין כל צורך או אפשרות להדיר את אנשי התרבות והיצירה האלה מתחומה מטושטש הגבולות של התרבות היהודית החדשה , ולא יתואר , למשל , תיאורה של התרבות הזאת והתפתחותה במאה ה20– בלא שיובאו בחשבון תרומותיהם של יוצרים כפרנץ קפקא , פול צלאן , גוסטב מאהלר , ארנולד שנברג , אוטו ויינינגר , ואלטר בנימין ואולי גם זיגמונד פרויד , לודוויג ויטגנשטיין וז'אק דרידה ; זאת אף על פי שכל אחד מן היוצרים הללו פעל בתוך מסורות תרבותיות לא יהודיות , ורובם אף היו מתנגדים בתקיפות לתיאור מפעליהם כבעלי אופי יהודי . גיוון התופעות הנכללות , בדרך זו , במושג התרבות היהודית החדשה פוסל מראש כל אפשרות של הגדרה נורמטיבית שלה . משום כך מוטב אולי לדבר על תרבויות יהודיות חדשות כמו שצריך לדבר גם על ספרויות יהודיות מודרניות . ואף המושגים תרבויות או ספרויות יהודיות אינם יכולים לשמש במובן קבוע , כאילו הם מתארים תופעות ניתנות להגדרה באותה מידה של תוקף . ברור שאין דין ספרות הנכתבת בלשון העברית או בלשון יידיש , שהן ספרויות יהודיות הנכתבות בלשונות יהודיות ועל בסיס של אידיאולוגיה לאומית מסוג זה או אחר , כדין ה'רצפים' היהודיים בספרות הרוסית או הגרמנית או הצרפתית או האמריקנית . הן רצפים אלה , למרות ייחודם היהודי , המובהק פחות או יותר , משולבים בספרויות הלאומיות השונות , אם כחלקים אורגניים של הזרם המרכזי של הספרויות האלה ואם כחטיבות של ספרות מינורית ( במובן ששיוו למושג הזה ז'יל דלז ופליקס גואטארי . ( ה'ערבוביה' הנוצרת מכל הצירופים הללו היא ביטוי אותנטי של המצב היהודי המודרני , ובשום פנים ואופן אין לחמוק ממנה על ידי התעלמות , הדרה , פסילה ופישוט , ואף לא על ידי ניסיונות לעצב מושג של 'ספרות ישראל' מודרנית . כוללני ככל שיהיה , יביא מושג כזה לצמצום שאין לקבלו . כך אירע שמושג 'ספרות ישראל' הכוללני שעיצב דב סדן ( ספרות שנוצרה בידי יהודים בלשונות יהודיות ושאינן יהודיות לקהל קוראים יהודי ) קבע , בכל זאת , הגדרה שהותירה מחוץ לתחומיה לא רק את היינה , ברנה , אלזה לאסקר–שילר , צלאן , אייזיק רוזנברג ויוזף רות , אלא גם את הסופרים היהודיים האמריקנים המובהקים – הנרי רות , סול בלו , פיליפ רות , אלן גינזברג וכו' – שנתפסו כמעט מרגע הופעתם כיהודיים , אף כי יצרו בשביל כל קהל קוראי השפות שבהן כתבו . בה בעת שיירה ההגדרה בתוך תחומיה חטיבות ורצפים , כגון שו"ת רבניות , שאינם מוחשים לנו כלל כספרות , היינו כקורפוס של טקסטים המבוססים על שימוש אמנותי–אמוטיבי בשפה ( כלומר , שימוש המעורר באמצעות הארגון הלשוני של המבע הלשוני את רגשותיו של הקורא או המאזין . ( ניתן לומר שהתרבות היהודית , שאולי מעולם לא היתה אחדותית לגמרי , עברה בזמנים המודרניים תהליך שראשיתו מעין מפץ והמשכו – התפשטות גלקטית , שהפרידה את חלקיה השונים זה מזה הן בבסיסם האידיאולוגי והן בתוכני החיים וההגות שלהם . אמנם ההתפשטות הבלתי נפסקת הזאת מופעלת לא רק על ידי כוחות צנטריפוגליים , הפועלים מבפנים החוצה , אלא גם על ידי כוחות צנטריפטאליים , הפועלים מן החוץ פנימה . הראשונים חיזקו והאיצו את התהליך שאחד העם סימנו כ'היפרדות . ' הבולטים שבהם – הזהויות הלשוניות והתרבויות הייחודיות שנתהוו מכוח ההשתרשות בתרבויות לאומיות שונות , יהודיות ולא יהודיות , הזיקה של אנשי תרבות יהודיים לאידיאולוגיות אוניברסליסטיות ואנטי–פרטיקולריסטיות ( כגון הסוציאליזם המארקסיסטי , ( וכן מה שנהוג לכנות התבוללות ( מושג שכשהוא לעצמו הוא עמום עד מאוד , ובתור שכזה הוא מ חל על תופעות וקבוצות שונות ומגוונות , שמעצמן לא היו רואות קשרים של ממש ביניהן . ( בין הגורמים הצנטריפטאליים בלטו בייחוד ההזדהות עם הסבל היהודי והדאגה לחלקים מן העם היהודי שקיומם נראה נתון בסכנה , ובצדם התעצמות הרגש הלאומי היהודי לרגל התפתחויות היסטוריות חיוביות ושליליות . כך הואצה ההיפרדות של גלקסיית התרבות היהודית במאה ה20– על ידי ההתבוללות , ההשתרשות של יהודים בתרבויות לאומיות שונות , הזיקה של אנשי תרבות יהודיים לאידיאולוגיות אוניברסליסטיות וכו , ' אך היא גם נבלמה , ולפחות עוכבה , על ידי מאורעות כגון חורבן יהדות מזרח אירופה במלחמת העולם הראשונה ובמלחמות האזרחים שבאו בעקבותיה , עליית הנאציזם , השואה , הרס התרבות היהודית בברית המועצות , הקמת מדינת ישראל וההזדהות עם מאבקי הקיום שלה וכו . ' אבל בלימת תהליכי ההיפרדות היתה תמיד חלקית וזמנית , ובצורה זו ניתן לתאר את תהליך ההתפשטות של הגלקסיה המרוסקת כתהליך מתמיד ( אף כי פועלות בו גם מגמות ריכוזיות , לצד הביזוריות , ( שאינו ניתן לעצירה . קיימות , כמובן , תיאוריות של ריכוז ואיחוד מחדש של נפוצות התרבות היהודית . הן מביעות תמיד משאלות לב אידיאולוגיות ' קולוניאליסטיות ; ' היינו , רצון לראות בחטיבה או בחטיבות מסוימות שבפסיפס התרבות היהודית עיקר ושורש , אשר

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא