2. ירמיהו יובל:

עמוד:505

את האידיאל הדמוקרטי צריך לממש ולקדם בתנאי המציאות , ומתוך התאמה להקשר ההיסטורי שבו מתנהלים החיים : להיות ביקורתיים כלפי הקיים , ולעודד תהליכים ראויים שהבשילו , או שנוצרה להם שעת כושר ; אבל להיזהר ממהלכים מופשטים גרידא , המיישמים מהפכות שהמציאות לא בשלה להן , ועלולים לגרום סבל והרס בלי להשיג תוצאה בת קיימא . ג . מדינה יהודית ודמוקרטית יש טוענים שמדינה דמוקרטית אינה יכולה להגדיר את עצמה הגדרה הנוגעת לעם מסוים , ודורשים במקומה "מדינת אזרחים" ללא גוון לאומי . זהו , למעשה , טיעון מוכלל נגד מדינת הלאום ככזו , שאינו ייחודי לישראל ; ויש בו מידה רבה של הפשטה בלתי היסטורית . " מדינת אזרחים" אינה קיימת כמעט בשום מקום . אפילו ארצות הברית , הקרובה לכך , נעשתה מדינת לאום ( או אימפריית לאום ) המבוססת על ליבה היסטורית–תרבותית ; והרפובליקה הצרפתית , שנוהגים להביאה כדגם של לאום אזרחי , בנתה למעשה לאומיות היסטורית ( ואף שוצפת ומיליטריסטית ) על קרקע של מסורת צרפתית–ייחודית , כצירוף של נתוני יסוד מלפני המהפכה עם ערכים צרפתיים–רפובליקניים שנבעו ממנה . וקרוב יותר לישראל : שום מדינה ערבית באזורנו אינה " מדינת אזרחים" חסרת צבע אתני ודתי . כולן – כולל המדינה הפלסטינית שבדרך – מצהירות בחוקתן שהן חלק של האומה הערבית ; ורובן אף מגדירות את האיסלאם דת המדינה . לכן , גם אם מדינת אזרחים היא רצויה , או אפשרית – וזה לא מובן מאליו – אבסורד הוא לדרוש שישראל תגשים דגם זה בעוד רובו המכריע של העולם , וכל האזור העוין שמסביבה , אינם כאלה . בנסיבות ההיסטוריות הקיימות , זו נוסחה לפירוק המדינה . עם זאת מדינה דמוקרטית , גם כשיש לה אפיון אתנילאומי , אמורה להיות "של כל אזרחיה" במובן הבסיסי של שותפותם בקביעת החוקים ובזכויות היסוד האזרחיות . ודאי , כל מדינת לאום עלולה להידרדר לשנאת זרים אלימה , או לקיפוח מכוון של מיעוטים . אבל טעות לחשוב שדמוקרטיה ומדינת לאום מבטלות זו את זו מעצם מהותן . את זה מכחישים תהליכים בעבר ובהווה . מבט היסטורי לעבר מגלה שמדינת הלאום המודרנית צמחה באירופה לא בניגוד לעיקרון הדמוקרטי אלא כהשלמתו , ובמידה רבה היא נבעה מתוכו , כאשר עמים אתניים קטנים וגדולים ששועבדו בידי אחרים – או בידי האריסטוקרטיות שלהם – דרשו והשיגו ריבונות ושלטון עצמי כמימוש זכותם להגדרה עצמית . יתרה מזו , הדמוקרטיה לגווניה התקדמה ופיתחה את דפוסיה במציאות ההיסטורית של מדינות לאום . אמנם יש מדינות לאום שהידרדרו בתקופה מסוימת למשטר אנטי–ליברלי ורודני , ששעבד את היחיד לאומה ודיכא מיעוטים לאומיים . אך תהליך זה נסוג במחצית השנייה של המאה ה , 20– כאשר מערב אירופה נבנתה כמקבץ של מדינות לאום ליברליות , שהדמוקרטיה שלהן , למרות היותה לא–שלמה ומנוכרת בחלקה , מעניקה לאזרחיהן חופש וזכויות כמעט ללא תקדים . הציונות כתנועה פוליטית צמחה בתוך ההקשר ההיסטורי של הלאומיות האתנית , ובו הקימה את מדינת ישראל כמדינת לאום של יהודים . מבחינה מיוחדת זו אינה נבדלת מיוון , נורווגיה , צ'כיה , סלובקיה , פולין – וגם מגרמניה , איטליה ואף צרפת . ( גם החלטת האו"ם מ1947– שקראה להקים את המדינה ונתנה לה לגיטימציה בינלאומית מדברת על הקמת "מדינה יהודית " בפלשתינה ( . האם בא הזמן שמדינת הלאום תתבטל ? האם ניתן לסמוך על הרצון הטוב הפוליטי–הכללי שיבנה מעתה משטרים יציבים ללא צבע לאומי וללא שפיכות דמים אתנית ודתית ? כמטרה אידיאלית , אולי הדבר מסמן 8 דמה חברתית–מוסרית . אבל רצון פוליטי חייב לפעול בתנאי המציאות ההיסטורית . עליו להיזהר מהונאה עצמית , ולהימנע מקפיצות דרך פרועות , העלולות להביא לאסון כל עוד המציאות לא הבשילה באופן המבטיח סיכוי לכוונותיו . מבט להווה מגלה : יצרי זהות לאומיים ודתיים מוסיפים לגרום היום למרבית המלחמות , רצח עם , שפך הדם והזעזועים בעולם – מבוסניה וקוסובו לרואנדה ולסודאן , משאר אפריקה למזרח התיכון , להודו ולמזרח אסיה , ולזירת הטרור הבינלאומי . בינתיים לבנון , קפריסין , עיראק ומה שהיתה יוגוסלביה מפורקות למעשה בין עממים יריבים . האנטישמיות בעולם גדלה בקפיצת מדרגה . הטאבו שנוצר נגד האנטישמיות לאחר השואה מתערער . בחלקה היא לובשת דמות חדשה , לכאורה חסודה ופרוגרסיבית . מן הצד האחר , שנאת יהודים ארסית במיוחד מתפשטת בעולם המוסלמי . האנטישמיות הזו לצורותיה מכוונת נגד " היהודים" בכלל , במובן האקזיסטנציאלי הרחב של העם היהודי . ישראל מגרה חלק מן האנטישמיות אך גם מציגה לה תשובה בעלת משמעות חשובה . הביטוי המחודש של שאיפות לאומיות במרכז אירופה ומזרחה הוליד הרבה מדינות לאום אתניות חדשות ( צ'כיה , הונגריה , ליטא ועוד ) שרובן מצליחות , במידה זו או אחרת , להתגבר על היצר הלאומני הצר ולעבור תהליך של

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר