השואה בשיח הישראלי – מבט אחר

עמוד:307

חיבור ישיר זה של השואה עם מדינת ישראל , וכמו כן התפיסה הציונית–הישראלית , המובלעת והמפורשת , כי השואה היתה תוצאה בלתי נמנעת , ולכן גם צפויה , של ההיסטוריה היהודית בגולה , מצד אחד , ומן הצד האחר ההבנה הרווחת , הנסמכת על הרצף ההיסטורי של האירועים , שהשואה האיצה מאוד את המהלך שהביא להקמתה של מדינת ישראל ולהכרה הבינלאומית בה , העניקו לשואה ממד טלאולוגי , בלתי נמנע , ושיבצו אותה בתוך הקשר רחב של מהלך גאולה יהודי–ישראלי גדול . הסמיכות ההיסטורית בין חורבן יהדות אירופה לבין הקמתה של מדינת ישראל , וחלקה המכריע של הקטסטרופה היהודית בהשגתה ובעיצובה של המדינה , העלו אפוא אל המרחב הציוני הישראלי המודרני מיתוס ישן–חדש ועצום של חורבן וגאולה , של מוות ולידה מחדש , וגם של אין–אונים וכוח . נביעת הישראליות והכוח הישראלי , והלגיטימיות של הכוח הזה ושימושיו , מתוך מצב חוסר האונים היהודי המוחלט בשואה , והחיבור ההכרחי ביניהם , ניזונו והתעצמו במשך השנים מן הקונפליקט האלים הישראליערבי , והיו לנוכחות מובנת מאליה , המפרשת כבר את עצמה בתוך סיפור הגאולה הישראלי הגדול , והיו לסיפור הגאולה הזה עצמו . שיח הכוח הישראלי מתוך השואה היהודית נתפס לא רק ככורח המציאות של הסכסוך האזורי המתמשך , אלא אף התפרש ככפרה וכמשמעות המאוחרת , המושהית , לשואה , ולהיסטוריה הארוכה של הגולה שהוליכה באורח לא נמנע אל שואה זו . היה זה אפוא מהלך דיאלקטי . זיכרון השואה הטעין ומשמע את הסכסוך הישראלי–ערבי והפקיעו מממדיו הפוליטיים וההיסטוריים , ואילו שיח הסכסוך ביסס וחיזק את מקום השואה כמיתוס המכונן של סיפור–העל הציוני–הישראלי . באופן זה גם השואה וגם הסכסוך נותקו מן המורכבויות והסתירות הפנימיות שלהם בתור מאורעות היסטוריים , הגבולות ביניהם היטשטשו , והם היו למציאויות מיתיות סגורות וחסינות ביקורת הקשורות זו בזו והמזינות זו את זו ללא התר . כך , על פי צורכי הזמן והמקום , הועלתה השואה והוקמו מתי השואה שוב ושוב לתחייה והיו לפונקציות מרכזיות בשיח הישראלי ובדיון הפוליטי , בעיקר בהקשר של המאבק הישראלי–ערבי על הארץ . משמאל ומימין , פוליטיקאים , אנשי צבא , משוררים ומחנכים , כולם היו שותפים במפעל הנכחתה של השואה בתוך השיח הישראלי והתודעה הישראלית ובהפיכתה לאמת מידה מרכזית של הישראליות החדשה , הכוחנית . "מיליוני היהודים , אשר הושמדו באין להם ארץ , צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו " , אמר הרמטכ"ל משה דיין באפריל , 1956 בהספד שנשא על קברו של רועי רוטברג בנחלעוז . את ציווי הלחימה המתמדת ונשיאת החרב "פן ייכרתו חיינו , " ציווי שהחיבור עם השואה העצימו אל מעבר להכרח הקונקרטי של הסכסוך עצמו , הגדיר דיין "גזירת דורנו . " השפעת הדברים , שהודפסו בעיתונות הכתובה ושודרו פעמים רבות ברדיו , היתה מהממת . חברי האליטות הצעירות של ישראל ראו עצמם מיוצגים ומוגדרים על ידי ההספד של דיין , שהיה לקולו של דור . מאז ועד שנות ה2000– נעשה שוב ושוב שימוש בהספדו של דיין באירועים רבים ובהקשרים פוליטיים שונים , ולאחרונה גם בהקשר של המאבק בהתקוממות הפלסטינית השנייה . בטקסט שכתב שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים , וכותרתו "אתם שיש לכם ארץ תחת כפות רגליכם , " אמר המשורר חיים גורי לבני הארץ : ... " לכו אל הספרים ולימדו מאין בא העם הזה אל כוחו ... גם אתם באים מן האפר ... כל העבר אינו אלא הווה וביניכם לבין כליונכם רק החרב אשר בידיכם . " שנים קודם כתב גורי בפואמה "מן הדליקה ההיא , " כי ] " עם הדליקה ההיא ] הלכנו בקרבות על אדמתנו ... את עלבונכם הפכנו לרובים ... שירכם אשר נחנק בלהבות עלה פורץ בפי פלוגות המחץ כמו נדר ... נקמנו את מותכם המר והבודד באגרופנו . " פואמה זאת היתה במשך שנים הטקסט המרכזי בעצרות הזיכרון הממלכתיות לשואה ביד ושם . שאיבת צידוקו של הכוח הישראלי , ושל השימוש בכוח , מן השואה היהודית ראשיתה עוד לפני הקמת המדינה . כבר בפואמה " אחותי על החוף" עשה מפקד הפלמ"ח יצחק שדה את הקישור הישיר בין ניצולות השואה , הפליטות המעונות והמיוסרות המגיעות אל חופי הארץ בתום המלחמה , לבין הכוח והאומץ והאכזריות הגבריים של הישראלי החדש . ואילו אבא קובנר , הפרטיזן המשורר , וקצין התרבות של חטיבת גבעתי , חווה את קרבות 1948 בחזית הדרום באמצעות דימויים ומושגים שנלקחו ממלחמת העולם השנייה , דימה את קיבוץ נגבה לסטאלינגרד , וקרא ב"דפים הקרביים" שלו לעשות נקמות ב"כלבי הנילוס ... כלבי רצח ... כלבי דמים , " כי "גדול ליל נקמות , פולשים . " המהלך הזה שהיה חיוני בתחילתו , בשנות ה40– וה50– של המאה ה , 20– מוגבל–מטרה ותכליתי יחסית , חלק ממפעל בניין האומה הישראלית שנועד להעמיד את ישראל כאנטיתזה לגולה היהודית ולחורבנה , נהפך ברבות הימים לקלישאה מפוחתת ערך . לא זו בלבד , אלא שבאופן זה אושוויץ , כמייצג הרוע והזוועה המוחלטים של הנאציזם , נהפך לאמת מידה קיימת ועומדת ביחסי ישראל עם הסובב אותה ועם העולם , וכן בשיח הפנימי שלה . לדיבור הישראלי הסיטוני של העשורים האחרונים במונחים הלקוחים מעולם השואה יש אילן יוחסין ארוך ומכובד . כבר סמוך לסיום מלחמת העולם השנייה דימה בן–גוריון בישיבות סגורות של המוסדות הלאומיים את הערבים לנאצים . "לא מתנגדים פוליטיים [ הבריטים ] יעמדו מולנו אלא תלמידיו ואף מוריו של היטלר " , אמר בן–גוריון בקיץ 1947 על המלחמה הצפויה . ובדיון סוער של מפלגתו על השילומים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא