המקרא בחינוך הישראלי הכללי

עמוד:292

שימרה תמיד , והיא משמרת עד היום , דפוסי לימוד שאפיינו את המסורת החינוכית שקדמה לתקופת ההשכלה . המסגרות הציוניות – זרם העובדים , זרם המזרחי והזרם הכללי – הקנו למקרא חשיבות עליונה . עם זאת היחס למקרא בחינוך הישראלי הלא דתי במוצהר הוא יחס שונה מהיחס לתחומי דעת אחרים . וזאת משום שאת המקרא תופסים רבים כתחום דעת שאינו אובייקטיבי , דוגמת מתמטיקה או אנגלית , אלא כתחום דעת שלרוב אין , לכאורה , לנתקו ממושגים אמוניים סובייקטיביים ורגשיים . לפיכך , יחסם של רבים מן המורים , ההורים והתלמידים אל המקרא לא היה ואינו יכול להיות אובייקטיבי . עקב כך יש אמנם המפרשים את הסיפור המקראי כבדיון , אך רבים רואים בו היסטוריה ; יש אמנם המפרשים את חוקי המקרא כמערכות חוקים שנחקקו בתקופות שונות , והמייצגים חוגים חברתיים שונים , אך רבים מקבלים אותם כתורה מסיני . הגישות הקוטביות האלה מקנות למקרא מעמד של תחום ייחודי , שבו יש קושי להבדיל בין תחום הדת לתחום הדעת . לפני הקמת המדינה מעקב אחר החינוך בארץ–ישראל מסוף המאה ה19– מגלה כי למרות העדר יד מכוונת ולמרות האופי המבוזר והאקראי של העשייה החינוכית ניתן ללימוד מקרא במסגרות הציוניות המתגבשות מקום מרכזי , שהתבטא בראש וראשונה במספר השעות הגדול יחסית שהוקדש לו – בין חמש לשמונה שעות שבועיות . המציאות הביזורית השתנתה רק לאחר , 1918 שבה הוקמו מוסדות החינוך שהיו ממונים על הפעלת מסגרות החינוך העברי בהנהגת ההסתדרות הציונית בארץ–ישראל . במסגרת השלב הביזורי נעשה הניסיון הראשון לעצב תוכנית לימודים מובנית ושיטתית במקרא , למסגרת החינוכית שמבית הספר העממי ועד לבית הספר התיכון , בתר"ע ( 1910 ) בידי הד"ר בן–ציון מוסינזון , שהיה מורה לתנ"ך בגימנסיה הרצליה וממעצבי הסיסמה "שיבה אל התנ"ך . " תוכניתו , שהוצגה כמאמר בכתב העת החינוך , פותחת בקריאה להתרחק מן הספרות התלמודית והרבנית , המסמלת את הגלות ואחראית לערפול הטקסט המקראי . מוסינזון היה משוכנע שאם ילמדו מקרא בדומה לכל ספרות קלאסית , כלומר , בגישה פילולוגיתהיסטורית עדכנית , תושג גם המטרה הקוגניטיבית וגם המטרה הלאומית , והתנ"ך ישפיע על חיי התלמידים ועל השקפת עולמם הלאומית . תוכניתו התמקדה בסוגיות האלה : מטרת לימוד התנ"ך , אופן הלימוד , היקף החומר ומיונו וכן זמן הלימוד , כלומר מתי להתחיל בלימוד תנ"ך וכמה זמן יש להקדיש לו . כמה מקביעותיו החשובות שימשו בסיס לכל תוכניות הלימודים במקרא שהופיעו לאחר מכן . יחסו למקרא משקף במידה רבה את האידיאלים של החברה החילונית בתקופת היישוב . לשיטתו , מטרת לימוד המקרא היא ידיעת החיים של העם בעבר במלוא היקפם . בלימוד המקרא יש להימנע מדרך הדרש ומהתייחסות מקודשת לכתוב . הוא ציין את הסוגות הקיימות בספרות המקרא והמליץ על דרך הוראתן , מן הקל אל הכבד , שפירושו מן החומר ההיסטורי–הסיפורי לשירה ורק לאחר מכן לספרות החוק . כמורה הוא היה מודע לקשיים הלשוניים והתוכניים שבלימוד המקרא , ולפיכך הביא בחשבון את התאמת התכנים לגיל התלמידים ואף המליץ על ראשית הלימוד באמצעות לקטים של סיפורי מקרא ( כריסטומטיות . ( העובדה שמוסינזון שילב בהוראת המקרא גם את חקר המקרא הביקורתי עוררה התנגדות אצל רבים שראו בתוכניתו זלזול במסורת ובקדושת התנ"ך . עם זאת רבים אחרים אימצו את דרכו , כדברי חוקר תולדות החינוך צבי צמרת : "כל מבקריו של ד"ר מוסינזון – כולל אחד העם – לא הועילו . גישתו השתרשה והלכה והיתה לנחלת רבים מן המורים הלא דתיים בחינוך הארצישראלי החדש . בעקבות מוסינזון העדיפו רוב המורים את הפרשנויות המדעיות המודרניות , המקבלות בעיקרן את ביקורת המקרא , על הפרשנות היהודית המסורתית , והתורה שבכתב נותקה , למעשה , בעולמם של החניכים , מן התורה שבעל פה . " ( ר' גם ערכים היהדות החילונית וביקורת המקרא והתנ"ך בהוויה הישראלית , במדור זיכרון , מיתוס והיסטוריה ( . משנת 1918 גברה המגמה הריכוזית בחינוך הישראלי , והיא התבטאה ביצירת תוכניות לימוד לכלל בתי הספר היסודייםהכלליים . יש לזכור שמספרם של בתי הספר התיכוניים היה בטל בשישים לעומת התרחבות החינוך היסודי–הכללי ( בשנת הלימודים תרפ"ב , , 1920 / 21 למשל , למדו בבתי ספר יסודיים 8 , 084 תלמידים , ובבתי הספר התיכוניים – רק . ( 686 התוכנית הפורמלית הראשונה , שראתה אור בתרפ"ג ( 1923 ) מטעם מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית , עוצבה בידי בכירי המורים שהיו אז בארץ . היא המשיכה בקווים כלליים את זו של מוסינזון ושיקפה את הגישה הלאומית , אך סטתה ממנה בשתי נקודות מרכזיות וחשובות : האחת – היא ראתה בלימוד המקרא חלק ממכלול הלימודים ההומניסטיים , שכללו בין השאר גם ליקוטים מהמשנה , מהתלמוד ומהאגדה , ולימודי ספרות והיסטוריה . כמו כן לא דחו יוצרי התוכנית את לימוד חוקי התורה לשלב מאוחר ולא הסתייגו מפירושו המסורתי של רש"י . האחרת – כבר בהצהרת הכוונות שלהם התעלמו יוצרי התוכנית כליל מחקר המקרא הביקורתי . בממוצע למדו לפי התוכנית הזאת חמש שעות בשבוע , וכך התנ"ך היה המקצוע הראשי והוקדשו לו 16 % בקירוב משעות הלימוד . בשלב לימודי התיכון השלימו והמשיכו את הנלמד בבית הספר היסודי–הכללי , והלימודים כללו רק מעט מן הספרים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא