|
|
עמוד:283
כאשר הנהיג בן–ציון מוסינזון את לימוד המקרא בשיטת " ביקורת המקרא" בגימנסיה העברית ( לימים הגימנסיה הרצליה ) ביפו , יצאו נגדה הרבנים הציוניים בארץ ובחו"ל . בלטו בהם "רב צעיר" ( חיים צ'רנוביץ ) והרב קוק . האחרון סירב אף להצטרף למאבק משותף עם הסתדרות המורים במיסיון , בטענה כי העומד בראשה גרוע מהמיסיונרים בהיותו שותף לחטא ההוראה ברוח ביקורת המקרא בגימנסיה . ( ר' גם הערך המקרא בחינוך הישראלי הכללי במדור זה ; וכן הערך התנ"ך בהוויה הישראלית במדור זיכרון , מיתוס והיסטוריה ( . הסתדרות המורים , שהוקמה בשנת תרס " ג , ( 1903 ) נוסדה מלכתחילה כדי ליצור מסגרת מאחדת ומארגנת לבתי הספר בארץ–ישראל . בתי הספר בארץ היו אז בבעלויות שונות , ללא קו פדגוגי או רעיוני קבוע או משותף לכלל בתי הספר . רוב ההנהלות דרשו חינוך לקיום מצוות , ואילו חלק גדול מהמורים החזיקו בדעות חופשיות , ומספרם עלה במרוצת " העלייה השנייה . " להסתדרות המורים לא היה מעמד רשמי בבתי הספר הללו , אך במשך העשור הראשון לקיומה היא הצליחה בהדרגה לבסס את סמכותה כלפי המורים . בתי הספר של הציבור הדתי הקיצוני ( חרדים בלשון ימינו ) נשארו מחוץ לתחום השפעתה . המאבקים על רקע רעיוני ( דתי , ציוני והעמדה כלפי לשונות ההוראה ) בקרב בתי הספר ששירתו את הציבור הציוני–הלאומי לא פסקו גם כאשר לצד בתי הספר המשותפים הוקמו בתי ספר ברוח תנועת המזרחי הדתית–ציונית . ערב מלחמת העולם הראשונה , בעקבות " מלחמת השפות , " התארגנו לראשונה בתי הספר בעלי הרוח הלאומית–הציונית ברשת , בהנהגתה של הסתדרות המורים . בתוך הסתדרות המורים עצמה התגלעו מאבקים על הנהגה בין הסניף הירושלמי בעל האופי הדתי יותר לסניף היפואי שבו הרוח החילונית היתה דומיננטית . בתקופת מלחמת העולם הראשונה רוכזו האמצעים המועטים שזרמו לארץ בידי "המשרד הארצישראלי , " שנוהל בידי אישים חילוניים ( בתחילה ארתור רופין , ואחר כך יעקב טהון . ( ההזדקקות למשאבים אלה הביאה להצטרפות בתי ספר דתיים ( ציוניים וחרדיים ) למערכת החינוך שבהנהגת הסתדרות המורים . כאשר הסתיימה המלחמה , איים קיומם של בתי ספר דתיים רבים , שבהנהגה חילונית בעיקרה , על שלמותה של המערכת ; שכן בתי הספר הדתיים התקשו להשלים עם הנהגה בעלת אופי חילוני למערכת המשותפת , וחששו מתכנים זרים לרוחם ומאורח חיים חילוני העלול לחלחל עקב כך לבתי הספר הדתיים . מאבקי הדתיים והחילונים במערכת החינוך בארץ הביאו לקיום דיונים במסגרות ההסתדרות הציונית ששבו להתכנס לאחר הפסקה בתקופת המלחמה , וב1920– הוחלט בוועידה שנתכנסה בלונדון על כינון שיטת הזרמים בחינוך . על פי שיטה זו , פעלו בהנהגה אדמיניסטרטיבית מאוחדת שני זרמים נפרדים – דתי וכללי – וכל אחד מהם נתון למערכת פיקוח פדגוגי נפרדת . לשני זרמים אלה נוסף בהדרגה במהלך שנות ה20– זרם העובדים . זרם ייחודי זה , בעל זיקה למפלגות הציונות הסוציאליסטית , קיבל מעמד רשמי , תחת ההנהלה האדמיניסטרטיבית המשותפת לשני הזרמים הוותיקים , רק לקראת סוף שנות ה . 30– ומאחר שהזרם הדתי–הציוני היה מזוהה עם מפלגת המזרחי ( ואף נקרא על שמה , ( וזרם העובדים השתייך להסתדרות העובדים בהנהגת מפא"י , נאלץ גם הזרם הכללי לבקש חסות פוליטית , כדי שלא יקופח בהקצאת המשאבים , ומצא את משענו במפלגת הציונים הכלליים , אם כי קשר זה היה רופף יותר מאשר בשני הזרמים המתחרים . שיטת "הזרמים" בתקופת המנדט ולאחריה בכל תקופת היישוב שבשלטון המנדט התנהלה שיטת הזרמים מתוך הפרדה פדגוגית ביניהם ולעתים מתוך מתיחות ביניהם . היו מקומות שבהם התנהל מאבק סביב ניכוס בית ספר מסוים לאחד הזרמים , כך למשל אירע כשהועבר בית הספר בזיכרוןיעקב מהזרם הכללי לזרם הדתי . במקרים אחרים התנהל המאבק סביב מימון בתי הספר ( דוגמת בתי הספר של זרם העובדים בתל–אביב . ( עם כל זאת הבטיחה השיטה מידה רבה של הסכמה ופעולה ארגונית משותפת בתחומים שאינם פדגוגיים . יצאו מכלל זה בתי הספר החרדיים שהחזיקו מסגרות נפרדות משלהם , מודעה של "היישוב הישן" שפורסמה בזמן "מלחמת השפות" , ( 1913-1911 ) בתמיכה בעמדת חברת "עזרה" שביקשה להנהיג את הגרמנית כשפת ההוראה בטכניון בחיפה
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|