מדינת ישראל כמפעל יהודי מודרני – מבוא

עמוד:212

בסביבה רו 3 ית מתחים לאומיים והיו עדים למאבקים לאומיים : אלקלעי היה עד בסארייבו למלחמת הסרבים לעצמאות וקלישר היה עד בחבל פוזנן להתנגשות בין שתי תנועות לאומיות – הגרמנית והפולנית . כמו לשכניהם , כך גם להם , לא הספיקה עוד ההגדרה העצמית הדתית . הם חיפשו ביטוי מוחשי להגדרת הזהות העצמית הלאומית היהודית שלהם ( ר' מבשרי הציונות במדור תנועות לאומיות וחברתיות . ( חבר לשניים משה הס ( ר' ערך במדור ההגות היהודית המודרנית , ( שפרסם ב1862– את ספרו רומי וירושלים , שעליו אמר הרצל כי אילו הכיר את הספר לא היה כותב את מדינת היהודים . משה הס , שקיבל בילדותו חינוך מסורתי , היה לימים לסוציאליסט , כמה שנים היה מורה ושותף לדרך של מארקס , ולאחר מכן – בר פלוגתא שלו . בעקבות התעוררות התנועות הלאומיות באירופה באמצע המאה ה19– החל לשקוד על בחינתה של השאלה הלאומית היהודית . בדמותו של הס מתמקדים אפיוני התהליכים הנדונים כאן : המעבר ממסורתיות למודרנה , וממנה לחילון ; הפתיחות להשפעתה של ההתעוררות הלאומית והיכולת לבחון את השלכותיה על העם היהודי ; והחיבור לתנועה הסוציאליסטית , שלצד הלאומיות היתה התנועה המשפיעה ביותר במפנה המאות , בעת התגבשותה של התנועה הציונית . ציונות אמביוולנטית כבר מלידתה של התנועה הציונית היה מובנה בה יחס מורכב ורווי סתירות לסוגיית מעמדה של הדת בחייה של התנועה ובחיי המדינה שתוקם : הציונות מרדה בכבלי מסורות עתיקות ובאמונה דתית המייחלת לגאולת העם מידי שמים . אך היתה בה הכרה עמוקה בעובדה שבתקופה רבת הדורות שבמהלכה שלטו הדת ונושאי כליה בחיי העם , נשמרה בתודעתם של היהודים ההכרה בשייכותם למסגרת משותפת , דתית ולאומית גם יחד . כך נשמרה גם זיקתם לארץ–ישראל , כמולדת עתיקה שעתידה לחדש ימיה כקדם . כמו בתנועות לאומיות אחרות שקמו במאה ה , 19– כך גם בציונות ובזרמים האחרים של הלאומיות היהודית ( הטריטוריאליסטים , האוטונומיסטים ואף ה"בונד , ( " בלט היחס האמביוולנטי אל המורשת העתיקה של העם , הדתית ביסודה . רציפות ומרד שימשו בערבוביה . אמביוולנטיות זו ניכרת , במידה זו או אחרת , בהגותם של מרבית אבות הציונות . כמעט כולם , גם אלה שלא קיבלו חינוך מסורתי , שימרו בתודעתם זיקה למיתוסים המקראיים . הדרך שבה כבש לו המקרא , בתנועה הלאומית היהודית , מעמד של בכורה על פני התורה שבעל פה ראשיתה בשינוי היחס אל התנ"ך מצד זרמים נוצריים–פרוטסטנטיים , שהיה מרכיב חשוב בהשכלה האירופית של המאה ה , 18– ואשר השפיע על המשכילים היהודיים במרכז אירופה עד כי האמינו שהתנ"ך יכול לשמש גם יסוד רעיוני לברית בינם לבין הליברליזם האתי , הנוצרי–פרוטסטנטי . המגמה הזאת גם עלתה בקנה אחד עם שאיפתם של המשכילים להחליש את השפעתם של הרבנים ולערער את סמכותם , היונקת את כוחה בעיקר מהתורה שבע"פ . אכן , הן בתנועת ההשכלה והן בתנועות הלאומיות היהודיות שנולדו בעקבותיה , העמיקה הפנייה אל המקרא את הזיקה לעברו הקדום של העם ולמורשתו העתיקה ביותר , אך לא פחות מכך היא ביטאה פיחות ודחייה של הספרות הרבניתהתלמודית . גם בכך נמצא ביטוי למהפכת המודרניזציה והחילון שפקדה את עמנו . הרצל – שפסק בתקיפות ( במדינת היהודים שלו ) כי כשם שקציני הצבא יוגבלו לפעול רק במסגרת הקסרקטינים שלהם כך יוגבלו הרבנים לפעולה בבתי הכנסיות שלהם , ומשניהם תישלל הזכות להתערב בענייניה של המדינה – חתר להימנע מעימות חזיתי עם דברי הציבור הדתי–הלאומי . בורוכוב ( ר' ערכיו במדור ההגות היהודית המודרנית ובמדור תנועות לאומיות וחברתיות , ( סוציאליסט , חילוני ואתיאיסט , היה ספוג ברגשי אהבה והערצה לפרקים חשובים בהיסטוריה היהודית ובמורשת התרבותית היהודית . וגם נחמן סירקין ( ר' ערך במדור ההגות היהודית המודרנית , ( שבורוכוב ראה בו את אבי הציונות הסוציאליסטית , נע בין הערצה להתקוממות ביחסו אל המסורת הדתית . ז'בוטינסקי ( ר' ערכיו במדור ההגות היהודית המודרנית ובמדור תנועות לאומיות וחברתיות , ( גם הוא חילוני ואתיאיסט , אשר יצר למעשה את הדגם היהודי של פוליטיקה לאומנית , מודרנית ומחולנת , של כוח ושרירים , איש הימין , אויב לסוציאליזם , שעולמו הרוחני–התרבותי היה אירופי לאין ערוך יותר משהיה יהודי , גם הוא ראה בחוקי התנ"ך את היסוד לפרוגרמה חברתית מודרנית לעם היהודי . למרבית ראשי הציונות היו יחסים אמביוולנטיים גם עם העולם הרבני , לרבות רבני הציונות הדתית , שהיו מיעוט קטן בעולם הרבני . רוב הרבנים שללו את הציונות מכול וכול וראו בה גורם חילוני מיליטנטי העלול לערער את יסודות האמונה בעם ; הם החשידו אותה בשבתאות , במשיחיות שקר , וחרדו מפני ניסיונה להציע ליהודים זהות לאומית – ולא זהות דתית – עד כי הקיצוניים שבהם , והם לא היו מעטים , "רבני המחאה" ( ה"פרוטעסט ראבינער , ( " לא היססו לפנות אל שלטונות 'הגויים' של אירופה בתביעה לאסור את הפעילות הציונית . כבר בקונגרס הציוני הראשון השתדל הרצל , מצד אחד , להרגיע את היהדות המסורתית , באומרו כי אין לה ממה לחשוש במדינת היהודים , ומצד אחר , בה בעת , הבהיר בתוקף כי יש יותר מאסכולה אחת ביהדות וכי מדינת היהודים לא תהיה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא