ציונות, ישראל ויהודי התפוצות

עמוד:205

לרדוף את היהודים , החלו בהדרגה להתארגן לפעילות פוליטית מתמשכת , שנועדה להבטיח למדינת ישראל תמיכה מרבית – פוליטית , דיפלומטית וצבאית . הקמת איפא"ק בשנת 1954 כגוף המתאם את פעילותם של ארגונים יהודיים בתמיכה בישראל סימלה את המחויבות החדשה הזאת . אבל מובן שהתמיכה הכללית בישראל לא ניתרגמה לתמיכה בכל אחת מפעולותיה ; והוויכוחים הפנימיים בין יהודי ארצות הברית שיקפו לא אחת את הניגודים האידיאולוגיים בתוך ישראל עצמה . אבל גם עם התגברות ההערכה לישראל ולמשמעותה לחיי היהודים נותרו בקהילות כיסי התנגדות , ובהם מגזרים שהתנגדו לציונות מראשיתה , כגון פלגים חרדיים בקרב האורתודוקסים שדבקו באמונה כי רק עם בוא המשיח ישובו היהודים לארץישראל ושכל ניסיון להאיץ את מהלך ההיסטוריה באמצעות התערבות אנושית מפר את עקרונות היהדות . מבחינתם גם היתה הציונות מודרנית מדי . אמנם מקצת החרדים מיתנו את עמדותיהם , ומאנטי–ציונים הם נעשו רק ללא–ציונים , בעקבות עמיתיהם בישראל , אך אחרים , ובייחוד חסידי סאטמר , המשיכו להתנגד בגלוי למדינת ישראל ויצאו נגדה בפומבי . שתי המגמות , הלא–ציונית והאנטי–ציונית , עדיין רווחות בחלקים ניכרים של העולם החרדי . ביטוייהן הפומביים נעים בין סירוב לכבד את סמלי עצמאותה של מדינת ישראל ולהשתתף באירועי תמיכה בה שעורכת הקהילה , לבין תעמולה אנטי–ישראלית גלויה , לעתים בשיתוף קבוצות ערביות . גילוי אחר של הסתייגות מקונסנזוס התמיכה במפעל הציוני עבר מן העולם , אף כי בשעתו נודעה לו חשיבות מסוימת . התנועה הרפורמית הדגישה מראשיתה כי היא תופסת את מושג היהדות כדת ודוחה את רעיון הלאומיות היהודית . כשהופיעה הציונות , נטייתם הטבעית של הרפורמים היתה להתנגד לה . ואולם רדיפות הנאצים דחפו רבים מן היהודים הרפורמיים בארצות הברית לבחון מחדש את עמדותיהם ( ר' התנועה הרפורמית והציונות במדור החברה הדתית מול החילון והמודרנה ;( אחרי מלחמת ששת הימים אומצו ישראל והציונות בגלוי בידי התנועה הרפורמית . בירושלים פועל קמפוס של ההיבר = י = ני ? ן קולג' השייך לתנועה הרפורמית , שגם הקימה מפלגה המשתתפת בקונגרס היהודי העולמי . הגורמים האנטיציוניים הקלאסיים נעלמו מהתמונה . גורם אנטי–ציוני שלישי בקרב היהודים איננו מוגדר היטב כשני קודמיו . אנשים מהשמאל הקיצוני התנגדו באופן מסורתי לתנועות לאומיות . אחרי 1967 היה רובו של השמאל שותף לעמדות תנועת השלום הישראלית שביקשה לפתור את הסכסוך הישראלי–פלסטיני על בסיס חלוקה מחדש של הארץ בין ישראל לבין ישות ערבית–פלסטינית . אבל היו בשמאל גם קבוצות , שלא השתייכו לגופים יהודיים מאורגנים , שתמכו בתביעתו של אש"ף אז לכינונה של מדינה אחת , "חילונית ודמוקרטית . " עקב כך מצאו את עצמם תומכיה של מדינת ישראל ושל הציונות הפרוגרסיבית בתנועות השמאל הרדיקלי היהודי בעמדה לא נוחה . מקצתם המשיכו לבקר את מדיניותה של ממשלת ישראל , אבל מקצתם חששו שהבעת ביקורת עליה תנוצל בידי המתנגדים לעצם קיומה של ישראל . מרבית היהודים במערב , בייחוד בצפון אמריקה , מזדהים עם ישראל ובאופן כללי תומכים במדיניות הממשלה המכהנת בה . ארגוניהם משקפים בדרך כלל את העמדות האלה . הם לכאורה ציונים , במובן שהם תומכים בישראל ומגינים על זכותה להיות מדינה יהודית . עם זאת הם אינם מקבלים בהכרח את כל עיקרי הציונות . לדוגמה , מעטים היהודים בצפון אמריקה החשים חובה לעלות לישראל . למעשה , חלק הארי של יהודי התפוצות שהיגרו לישראל מאז 1948 עשו זאת משום שהתנאים בארצות מוצאם נעשו בלתי נסבלים , ולא מתוך הכרה פנימית אידיאולוגית . בהקשר הזה יש להזכיר ויכוח פנימי שהתגלע בתוך ארגונים יהודיים כשהתברר שיהודים רבים יוכלו לצאת את ברית המועצות . העמדה הציונית היתה שעליהם להגיע לישראל . אך רוב הקהילות בצפון אמריקה החזיקו בדעה שאם יהודים סובייטיים ירצו להגר לצפון אמריקה כפרטים , הרי על הקהילות לסייע להם ולקדם את פניהם בברכה . קרוב לוודאי שיהיה הוגן לומר שיהודי צפון אמריקה אימצו אל לבם את ישראל יותר משאימצו את הציונות . הם בלי ספק תומכים בציונות למען אלה הרוצים להיות ציונים , אך הם שומרים על זכותם להחזיק בזהות הקשורה לארץ מוצאם כזהותם הראשונית . הדבר הזה נכון בייחוד בארצות הברית , הדוחפת בחוזקה אל עבר קונפורמיזם ליברלי . הוא נכון פחות בקנדה , שהזהויות האתניות חזקות ומקובלות בה יותר . מלחמת ששת הימים ב1967– היתה נקודת מפנה במערכת היחסים בין יהודי התפוצות לישראל . מה שנראה אז כאיום ממשי למחוק את ישראל מעל המפה הביא חלקים גדולים יותר של יהודי התפוצות לבחון את אופי עמדתם כלפי הציונות , וחלק גדול יותר בתוכם החל להגדיר את עצמו "ציוני , " אם כי לאו דווקא במשמעות שהיתה מקובלת עד אז . בעקבות זאת הלכה ישראל ותפסה מקום מרכזי בחיי הקהילות היהודיות . יהודי אמריקה נעשו מודעים יותר לחשיבות הפוליטית שנודעה לממשל שלהם במאבקים הדיפלומטיים שבאו בעקבות המלחמה . אחרי מלחמת 1967 הוברר כי ארצות הברית היא בעלת הברית הפוליטית הראשית של ישראל , אף שעמדותיה אינן עולות תמיד בקנה אחד עם אלו של ממשלות ישראל . עקב כך גברה חשיבותם הפוליטית של יהודי ארצות הברית , בגלל יכולתם להפעיל לחצים על הממשל האמריקני כדי שזה יתמוך בעמדותיהן של ממשלות ישראל . ההכרה שזוהי

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר