היינריך היינה

עמוד:86

והאנשים האמורים לעלות על המוקד הם קורבנות האינקוויזיציה . ברם אי אפשר להתעלם מההקשר ההיסטורי הסמוך לכתיבת הטרגדיה הזו – "חגיגת–וארטבורג" ( אוקטובר , ( 1817 שם שרפו חברי איגודי הסטודנטים הלאומניים בגרמניה ספרים הדוגלים ברעיונות של ; דמה , ובהם "קוד נפוליון" המבטיח שוויון זכויות אזרחי לכול , דהיינו גם ליהודים , וספריו של שאול אשר , מלומד יהודי שתקף את 84 > י הלאומנות הגרמנית – הפילוסוף יוהן–גוטליב פיכטה , המשורר ארנסטמוריץ ארנדט , פרידריך–לודוויג יאן ואחרים – גם על היותם אנטישמים , ותיאר את הגורל הטראגי של היהודים להזין כקורבנות את להבת האש של הפנטיות הגרמנית . עובדת מעמדו הנחות של היהודי בסביבתו הכללית באירופה עולה בשירת היינה באורח אירוני–מקאברי . כך , למשל , בשיר " בית החולים הישראליטי החדש בהמבורג" , ( 1843 ) שבו הוא מתאר את היהדות עצמה כמחלה – "מחלת אחים גדולה , חשוכת מרפא , " או בשיר ששיבץ במכתבו אל מוזס מוזר , ( 25 . 10 . 1824 ) המוכר בשם "לאד B ם " ! ( המובא כאן בתרגומו של אביגדור המאירי : ( "שנות אלף ויותר עוד / איש אחיו נסבול בדמי ; / אתה סובל כי עוד אנשום , / כי תשתולל סובל אני . // לעתים רק , בימי אופל , / תזזית אותך תאחז , / וטפריך תמימיאהב / בדמי תצבע אז . // כעת תחזק ידידותינו / ועוד תוסיף לאט–לאט ; / אני אחל להשתולל , / ולך אדמה כמעט " . עלילת דם ימי–ביניימית משמשת רקע למעין רומן מאת היינה , הרב מבכרך ( שעובד מחדש באביב 1840 ופורסם כפרגמנט בספטמבר . ( 1840 אבל עלילת הדם לא היתה לדידו רק זיכרון היסטורי קדום "מימי אופל . " בהיותו עיתונאי בפריז סקר היינה בהעיתון הכללי של אאוגסבורג את "עלילת דמשק" ואת התגובות בצרפת לאירועים האלה ( לוטציה , מאמרים ו - ' ז , ' ט , ' י"א , י"ד , י"ז : מאי-יולי . ( 1840 בסקירות האלה העלה היינה דברים בנוגע לאדישות הממשל הצרפתי ונגד הניסיון של ראש הממשלה ושר החוץ , לואי–אדולף תייר , לחפות על הקונסול הצרפתי בדמשק , הרוזן ראטי–מנטון , אשר הפיץ כתב שטנה אנטישמי ובו האשמת היהודים ברצח נוצרים לצורכי פולחן חג הפסח . ואולם לא רק נגד הממשל הצרפתי הפנה היינה את דבריו בהקשר הזה , אלא גם נגד אדישות הקהילה היהודית בצרפת ( למעט עו"ד יצחק–אדולף כרמיה . ( בלוטציה כתב : "היהודים בצרפת יצאו לחירות של אמנסיפציה זה כבר , ומוסרות הגזע הספיקו להתרופף מאוד ; הם כמעט נשתקעו , או יותר נכון נבלעו ובטלו בלאומיות הצרפתית פ . " היינה ציין ש"אצל היהודים הצרפתיים , כאצל שאר הצרפתים , הזהב הוא אלוהי השעה והתעשייה היא הדת השלטת . " ואכן , לא רק התמורות האידיאולוגיות–הלאומיות ביחסים שבין יהודים לאומות העולם עניינו את היינה , אלא , בעיקרו של דבר , התמורות ברובד המטריאלי של החברה . במחצית הראשונה של המאה ה19– התגבשו החברות האזרחיות הבורגניות באירופה הקונטיננטלית – תחילה בצרפת ואחר כך בגרמניה – ונתגבשו עקרונות הקיום שלהן . את ההוויה החברתית–המדינית ואת פעילותו היומיומית של האדם–הפרט קבעו לא עוד עיקרי האמונה הדתית , אלא התחשבנות ממונית . הסחר–מכר ועסקי ממון , שהיו נחלתם המסורתית – והכתיבו את דימוים הבזוי – של היהודים בקרב אומות העולם עד לעת החדשה , נהפכו עתה לנחלת הכלל ולחזות הכול . נראה שהדתות המסורתיות פינו את מקומן ל"דת הממון" האוניברסלית , שכבר אינה מיוחדת ל"יהודי . " לדברי היינה , באחד מחיבוריו המוקדמים : לא רק ליהודי פרנקפורט ול"רוטשילדים , " אלא " לסוחר [ בכלל ] אותה דת בכל העולם . הנהלת החשבונות היא הכנסייה שלו , המכתבה – דוכן התפילה , היומן הוא הביבליה , מחסן הסחורות – קודש–הקודשים , פעמון הבורסה קורא לו לתפילותיו , הזהב הוא אלוהיו , והקרדיט – אמונתו . " בחיבורים מאוחרים יותר חוזרת הטענה הזאת ביתר שאת : "כשם שהיה כל בניין בימי הביניים , בנייני היחידים כבנייני המדינה והכנסייה כולה , מיוסד על האמונה בדם , כך מיוסדים עתה כל מוסדותינו על האמונה בממון , על הממון ממש . תחת אמונה תפלה באה אנוכיות גמורה . " "הכסף הוא אלוהי זמננו ורוטשילד הוא נביאו . " אחד השיאים המרשימים ביותר בהתבטאויותיו של היינה בהקשר הזה נמצא בניתוח דמותו של שיילוק , בחיבור נשים ונערות של שייקספיר . ( 1839 ) תפיסת דמותו של שיילוק , והקביעה הנחרצת : " עוול נעשה לאיש המסכן "! הוליכו את היינה – בניגוד ברור למסורת הפרשנות של מחזות שייקספיר ובניגוד לסיווגם הקלאסי – לשייך את הסוחר מוונציה למחזות הטרגדיה השייקספיריים ולא לקומדיות . שיילוק , היהודי , המלווה בריבית הבזוי , מתואר בידי היינה כנאבק בראש ובראשונה על 4 תו , " ג ' סיקה ילדתי , " ועל כבודו האבוד ; אלה חשובים לו יותר מכספו . למעשה , ניתח היינה בחיבור הזה את הסיבות ההיסטוריות לאנטישמיות של זמנו וקבע ששנאת המון–העם ליהודים נעוצה בעיקרו של דבר בהיותם " בעלי ממון . " החזות הדתית לשנאת היהודים – " על כי צלבו את כריסטוס " – היתה , לדבריו , ביטוי של תנאי החיים המחפירים בקרב המוני העם . באופן המזכיר את תהליך התנצרותה של אירופה , מאז המאה ה1– לספירה , תוך כדי אימוץ עקרונות האמונה האוניברסלית של היהודי כריסטוס , תיאר היינה את תהליך ההתברגנות הכללי שאירופה הקונטיננטלית עברה בתקופתו : כבסיס להוויית החיים החדשה מאמצת עתה אירופה את העיקרון ה " יהודי , " הבזוי באורח מסורתי , של החברה הבורגנית , דהיינו את הסחר–מכר והממון . לדבריו : " לא רק לגרמניה בלבד קלסתר פנים של

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר