חילון היחסים בין היהודים לאומות העולם – מבוא

עמוד:2

חילון היחסים בין היהודים לאומות העולם – מבוא שולמית וולקוב מאז חורבן המרכז היהודי הפוליטי בארץ–ישראל נוצרה בהדרגה מערכת יחסים מיוחדת במינה בין היהודים לבין אומות העולם . אפשר לאפיין מערכת זו בעזרת שני מונחים עיקריים : ' פזורה , ' ו'מיעוט . ' אלה אינם מונחים מובנים מאליהם בהקשר שלנו , ולשימוש בשניהם יש השלכות אידיאולוגיות ברורות . עם זאת נראה שהם עדיפים על מונחים אחרים , גם הם אידיאולוגיים במהותם , אשר נהוגים בדרך כלל בדיון ההיסטוריוגרפי . המונח 'פזורה' מתאר את תוצאות תהליכי הגירוש וההגירה של יהודים מאז העולם העתיק , את עובדת הקמתן של קהילות יהודיות נפרדות ומפוזרות , שמרכיביהן שונים ממקום למקום ובכל זאת יש להן גם מן המשותף . זהו מונח טעון פחות מן המונחים 'גולה' או 'גלות , ' הנושאים עמם משמעות תיאולוגית מובהקת בהקשר של שכר ועונש אלוהיים ושל תפיסת המשיחיות המיוחדת ליהדות . הוא מחליף גם את המונחים 'תפוצה' או 'תפוצות , ' המשמשים , אם גם לא תמיד במפורש , כתחליף אידיאולוגי חיובי ל'גולה הדוויה . ' 'פזורה , ' בניגוד ל'גלות , ' אינה מתקשרת באורח הכרחי עם שעבוד או עם חיים בצל רדיפות והשפלה . 'פזורה' אף אינה תופעה יהודית ייחודית . גם אם יש לפזורה היהודית מאפיינים מיוחדים משלה , ניתן לנתח אותה ואת מרכיביה בכלים היסטוריים–סוציולוגיים כלליים . כך , למשל , יש למרבית קבוצות הפזורה מבנה חברתי ייחודי בהשוואה לחברה 'המארחת' אותן . מאפיינת אותן התפלגות מיוחדת למקצועות , ונתונים דמוגרפיים טיפוסיים מבדילים אותן משאר האוכלוסייה במקומות מושבן . אמנם , במשך דורות נשאו עמם היהודים בכל מקום תודעה של גלות . הם נהגו לפרש את אובדן המרכז הפוליטי שלהם ואת פיזורם הגיאוגרפי במונחים של עונש משמים , שבמסגרתו אי אפשר היה לקוות ליחסים הולמים עם העולם הסובב , ונטו להתייחס לפיזורם כעניין זמני העתיד להסתיים עם בוא הגאולה . מתח ושנאה , הנובעים מעקרונותיהם של יהודים ולא יהודים גם יחד , הכתיבו – מתוך הכרח תיאולוגי והיסטורי ממש – כך חשו , את היחסים שביניהם . אלא שבפועל לא התגבשו יחסים אלה על ידי עקרונות מסוג זה בלבד . הם נבעו גם מצורכי הקיום של יהודים ולא יהודים , מעובדת השכנות הקבועה ומציאות של מגעים – פיזיים ורוחניים – הכרחיים ובלתי–פוסקים ביניהם בכל מקום ומקום . החילון , או למען הדיוק החילון החלקי שעבר על היהודים מזה ועל שכניהם הלא יהודים מזה – תהליך שהואץ באורח ניכר מאז המחצית השנייה של המאה ה , 18– היה רק אחד הגורמים לשינוי בדפוסי קשר אלה . מכלול תופעות המודרניזציה הוא שטבע את מהות היחסים החדשים , והיזקקות למונחים שהם חופשיים יחסית מקונוטציות דתיות יהיו לכן לעזר בדיון שלפנינו , העוסק בבירור יחסים אלה . המונח השני , 'מיעוט' הוא פרובלמטי לא פחות . למעשה , רק בעולם שבו שולטים מושגים של שוויון ואחידות יש למונח זה משמעות מובהקת . החברה הטרום–מודרנית היתה , כידוע , חברה המבוססת – להלכה ולמעשה – על אי–שוויון ועל חוסר אחידות . דווקא יחידות חברתיות שהיו – מספרית – בגדר מיעוט שבמיעוט ניצבו לא אחת בראש פירמידת הכוח החברתיפוליטי ואף שאבו את סמכותן מעובדה זו . בעולם שבו שלטה האריסטוקרטיה , למשל , לא יכול מונח המציין מיעוט מספרי לשאת עמו קונוטציות של חולשה מדינית–חברתית או של קיפוח ואפליה , כמתבקש בדרך כלל בימינו . למרות זאת , נראה שזרותם המודגשת של היהודים בנוסף למספרם הקטן יחסית וסיפור אפלייתם הממושכת מצדיקים את השימוש במונח ' מיעוט . ' במשך דורות חיו , אם כן , היהודים כפזורה , כאשר קהילותיהם מהוות מיעוט בארצות מושבם . הקהילות שמרו על קשרים הדדיים מסוגים שונים בינן לבין עצמן ועל מידה של סולידריות הנשענת על השתייכות דתית אחת , הכרה בעבר משותף ואמונה בגורל משותף . מקובל להניח שיחסיהם של היהודים עם אומות העולם היו תמיד רוויי שנאה . לא אחת מחליף סיפורה של האנטישמיות , " שנאת עולם לעם עולם , " את סיפור תולדות היהודים בארצות מושבם . ואכן , אין ספק ששנאת ישראל , תופעה המוכרת כבר מן העולם העתיק , היא קו מרכזי בתולדות היהודים . ועד כמה שייחודם של היהודים מבוסס אכן על המסר המיוחד של הדת ועל דרישות הפולחן והציות למצוות הכרוכות בה , היה ייחוד זה מאז ומתמיד מקור לאי נחת אצל לא יהודים , ולעתים אף לתיעוב של ממש . לא כאן המקום לסקור את תולדות האנטישמיות . אך בהקשר של תופעת החילון חשוב להדגיש את מקומה האמביוולנטי של הדת בגיבוש התיאולוגי , ולאחר מכן האידיאולוגי , של האנטישמיות , הן בסביבה הנוצרית והן בסביבה המוסלמית . בעולמן של שתי הדתות המונותיאיסטיות האלו נחשבו היהודים לא לזרים בלבד אלא לכופרים . אך יחד עם זאת היה ברור כי שתיהן נזקקות למסורת שהיתה משותפת להן וליהודים . רק על בסיס המסורת הזו אפשר היה לנהל בינן לבית הדת היהודית ויכוח עקרוני – כמקובל בימי הביניים – והיא גם שהכתיבה מידה מינימלית של סובלנות הדדית . ומכיוון שבדרך כלל לא היה בסובלנות בסיסית זו ערובה לביטחון , פיתחו מרבית הקהילות היהודיות הקטנות בפזורה חיים משלהן , במסגרות מבודדות ככל האפשר משאר האוכלוסייה . מצד

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא