המיעוט היהודי כחלק של החברה האירופית בימי הביניים

עמוד:218

היתה שינוי טקטי שהוביל לאותה המטרה . פעולת המיסיון בין היהודים זכתה לעתים קרובות לתמיכת המלוכה . אפילו מלכים שנחשבו למגיני היהודים עודדו את ההטפות המנדיקנטיות , פעלו לשיפור מעמדם של המומרים , ואף תמכו בפעילות אינקוויזיטורית ( אמנם מרוסנת ) נגד יהודים שנאשמו ב"חילול הקודש" ומומרים שחזרו ליהדות . בעבר טענו חוקרים כי התחזקות הלאומיות במדינות מערב אירופה היא שדחקה את רגלי היהודים . אחרים ראו במגמות של כפיית האחדות הדתית הכנסייתית גורם מכריע בהידרדרות מצב היהודים . יש שראו בהתחזקות המלוכה במערב אירופה אל מול הירידה בכוחה של הכנסייה את הגורם המרכזי , ויש שטענו להפך . ואולם חדירתם של הלכי רוח מנדיקנטיים אנטייהודיים אל ארמון המלכות אינה מעידה בהכרח על חולשתו של מוסד המלוכה , אלא על קליטה אותנטית של האידיאולוגיה החדשה , ועל שילובה עם המגמה הישנה של ההגנה הלגלית על היהודים . קו שבר ביחסי יהודים–נוצרים המאה ה12– ואחריה המאה ה13– סימנו אפוא קו פרשת מים בתולדות היהודים במערב אירופה . בתקופה זו אף החריף העימות בין הנצרות לאיסלאם , שבא לידי ביטוי במסעי הצלב וברקונקיסטה הספרדית . בעבר סברו כי מסע הצלב הראשון ( 1099-1096 ) היה קו שבר טראומתי ביחסי יהודים–נוצרים במערב אירופה , שהתבטא בהרג יהודים והרס קהילות יהודיות בידי הצלבנים ( והאספסוף הנלווה אליהם . ( רבים מיהודי אשכנז בחרו למות , ואף לשחוט את משפחותיהם , ובלבד שלא להמיר את דתם לנצרות . מעשי " קידוש השם " נרשמו בפירוט רב בכרוניקות העבריות על שנת תתנ " ו , ( 1096 ) ותפסו מקום חשוב בהיסטוריוגרפיה היהודית של " חוכמת ישראל " במאה ה19– וכמו כן בהיסטוריוגרפיה הציונית של המאה ה . 20– על פי היסטוריוגרפיות אלו היתה תחושת היהודים מאז ואילך כי זכות קיומם בעולם הנוצרי תלויה על חבל דק ובעקבות הפרעות התחוללה תמורה עצומה בחיי הכלכלה ובמעמד המשפטי שלהם . הנחות אלו התבררו לאחרונה כשגויות . כמה מהקהילות המרכזיות של יהודי אשכנז אמנם נהרסו בפרעות תתנ " ו , אבל רוב הקהילות באשכנז לא נפגעו . ההתפתחות הדמוגרפית והכלכלית נמשכה ללא הפרעה גם לאחר מכן . ירידה תרבותית שהתרחשה בין יהודי גרמניה ל Q ותה בפריחה תרבותית של המרכז השכן של יהודי צרפת . זה היה חלק מתהליך תרבותי כולל של מעבר המרכז מגרמניה לצרפת . הרס הקהילות בפרעות תתנ " ו היה אפוא אירוע מקומי שלא שינה באופן מהותי את מצבם של יהודי אירופה , והתודעה ההיסטורית היהודית בימי הביניים לא שימרה את פרטי מאורעות תתנ " ו , ולא ראתה בהם שינוי מרחיק לכת . הכרוניקות שתיארו בפירוט את הפרעות @ רדו בכתבי יד נדירים , ובולטת ביותר שתיקת הספרות העממית של חסידי אשכנז ובייחוד " ספר חסידים , " שאינו מעיד על בקיאות באירועים הריאליים של שנת תתנ " ו . יש היום הרואים בסיפורי קידוש השם שבכרוניקות שיקוף של המצב התרבותי המורכב של יהודי אשכנז במאה ה12– ( ובדורות שלאחר תתנ " ו , ( ולאו דווקא של מעשיהם או כוונותיהם של הרוגי תתנ " ו . ניתוח הכרוניקות מלמד כי יהדות אשכנז היתה מושרשת בעולם הנוצרי הרבה יותר ממה שהיה מקובל לחשוב , וכי ערוצי הקשר בין יהודים לנוצרים היו פתוחים אפילו בשעת התנגשות ומשבר . הכרוניקות העבריות של פרעות תתנ"ו , על תיאוריהן המרטירולוגיים מסמרי השיער את השחיטה האכזרית של הילדים , המלווים בציפייה לנקמה משיחית בגויים , היו גם הבסיס הטקסטואלי העיקרי להשקפה על הקשר שבין קידוש השם היהודי לעלילת הדם הנוצרית . הסברים קודמים לעלילת הדם קישרו את הופעתה במאה ה12– ( נוריץ , ( 1144 , ' ותפוצתה המהירה , לגלגול של העלילה מהזמן העתיק . ואולם המקורות שנגעו לעלילת הדם במאה ה12– ולחוגים שהאמינו בה אינם מזכירים את ההאשמות העתיקות של הסופרים הפגאניים שהיהודים עסקו בקניבליזם פולחני בבית המקדש . הסברים אחרים תלו את עלילת הדם במנהג היהודים לתלות בפורים את דמותו של המן ; ובתופעת הזנחת הילדים בקרב החברה הנוצרית , והשלכת רגשי האשמה שנבעו מכך על המיעוט היהודי , שהיטיב לשמור על ילדיו שלו . ההשקפה הרואה זיקה בין בדיית עלילת הדם למרטירולוגיה היהודית ולריטואל הנקמה של יהודי אשכנז מתמקדת בסמיכות הכרונולוגית שבין התופעות . היא מדגישה בעיקר את הפרשנות המעוותת של הנוצרים לפולחן הדם היהודי בשעת הפרעות , ואת הפרשנות היהודית לפולחן הדם , כפי שנקבעה בתודעת הדורות שלאחר תתנ"ו . בשני המקרים מתוארים היהודים כעוסקים בפולחן של הקרבת קורבנות אדם . באחד ( קידוש השם ) הם מקריבים את ילדיהם והדבר נחשב להם כמעשה נאצל ומופתי , בשני ( עלילת הדם ) הם הורגים ילד נוצרי והדבר נחשב למעשה מאוס המדגים את אופיים הרצחני השטני . עלילת הדם , לפי הסבר זה , היא הד מעוות של הפרשנות הנוצרית לפולחן הדם היהודי הקשור לרעיון הנקמה האסכט F ל F גית בנוצרים . לצד עלילת הדם החלה להתפתח במאה ה13– גם עלילת לחם הקודש , שבה הואשמו יהודים בגנבה ובהתעללות בלחם הקודש , המהווה , לאחר הסקרמנט , גילוי ממשי של האל הנוצרי . המקרה המתועד הראשון של העלילה היה בפריז ( 1290 ) והוברר שהיא החלה להופיע בזמן ניסוחה וגיבושה של דוקטרינת הטרנסובסטנטיאציו ( טקס הקורבן ) שהיתה לסקרמנט המרכזי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא