המקרא במבט מודרני

עמוד:143

אומרים מי שעוסק בגמרא אינו צריך לעסוק במקרא . " [ ... ] תרגום המקרא לגרמנית ( באותיות עבריות ) והביאור של משה מנדלסון ( ר' מדור ההגות היהודית המודרנית ) וחמישהעשר משכילים מתלמידיו ( שנדפס לראשונה ב , 1783– והופיע מאז בהרבה מהדורות , ( תרם גם לאקולטורציה של יהודי גרמניה וגם לתחיית התנ"ך בחברה היהודית במזרח אירופה . להביאור היה אמנם אופי שמרני , אבל הוא התרכז ב HD ט , והדגיש את ההיבטים המוסריים והאסתטיים של התנ"ך . מכאן ואילך נכנס התנ"ך בשערי בתי הספר המודרניים כמקצוע לימוד מרכזי , וחדר אל הספרות היפה ואל האמנות . ואולם האופי המודרני של ה'קריאה' החדשה בתנ"ך לא נבע מדחיית העיקר של 'תורה מ H מים , ' שניתנה ביד משה ( משכיל רדיקלי כיצחק בר לוינזון [ ריב"ל ] כתב שהתנ"ך נכתב על ידי "הסופרים האלהיים מחזקי דת משה , ( " אלא מכך שסיפוריו , גיבוריו וערכיו קיבלו בספרות ההשכלה ובספרות התחייה העברית משמעות חדשה , שלא ברוח ערכי המסורת . מתקופת ההשכלה ואילך נתפס התנ"ך כנכס התרבותי הראשון במעלה של העם היהודי וכשער להשכלה . הספר הקדום ביותר בספרות היהודית נתפס אפוא כרכיב חיוני ומרכזי בפרויקט המודרניות של היהודים . הפנייה הזאת אל התנ"ך היתה , בין היתר , תוצאה של הביקורת על התלמוד . המשכילים החלו את ביקורתם בהתנגדות לדרך הלימוד של התלמוד בישיבות , אבל כעבור זמן ראו בו מסמך היסטורי , שנכתב בידי בני אדם בנסיבות היסטוריות מסוימות , ואינו פרי של התגלות , ולכן אין לו מעמד נורמטיבי מחייב , ואילו את התנ"ך התחילו אחדים מהם לתפוס לא רק כהשלמה לתלמוד , אלא כחלופה לו ולספרות הרבנית . הוא תואר כמגלם היהדות המקורית וכיצירה המקורית הקלאסית של עם ישראל , והיהודי התנ"כי המדומיין תואר כחלופתו של היהודי התלמודי הגלותי , וכניגודו הגמור . המשכילים , אנשי " חוכמת ישראל" וחלק מהציבור היהודי בגרמניה , ראו בתנ"ך מצע רוחני–תרבותי של מונותיאיזם אתי המשותף לפרוטסטנטיזם הגרמני הליברלי ולליברליזם היהודי , ובסיס להשתלבות היהודים בחברה הנוצרית הליברלית . משה הס ( ר' מדור ההגות היהודית המודרנית ) טען כי יש כאן "חיקוי של רפורמטורים נוצרים של תקופה קודמת , " וכי בניסיונה "לקבוע את התנ"ך , בניגוד לתלמוד , כנורמה חיובית בשביל היהדות המחודשת [ היא ] עשתה את עצמה ללעג ולקלס על ידי אנכרוניזם זה , שאינו אלא פלגיאט של שאיפות רוח נכריות . " ואכן , הפנייה של המשכילים לתנ"ך נעשתה בהשפעת מעמד התנ"ך בחברה הפרוטסטנטית , בגרמניה ( וגם באנגליה , ( שטענה שיש לקרוא את המקרא לאורו שלו , ולא דרך הפרשנות . דומה כי השוליות של התנ"ך בחברה היהודית המסורתית הקלה מאוד על הזרמים החדשים להפוך אותו לספר היחיד היכול לשמש להם חוליה מקשרת אל העבר ההיסטורי ואל נכסי הרוח שלו , והיוצר רצף והמשכיות בתרבות היהודית בתקופה של זעזועים ותמורות . וכך , אף שהפנייה המשכילית אל התנ"ך התרחשה בשל השפעה מבחוץ , היא נתנה ביטוי לצרכים פנימיים . תנועת התחייה הלאומית–התרבותית של היהודים במזרח אירופה ראתה בשיבה אל התנ"ך תנאי הכרחי למודרניזציה המשולבת בתחייה תרבותית , והציונות מצאה בו הצדקה היסטורית לרעיון שיבת ציון המודרנית ומודל לחיים יהודיים–לאומיים מלאים . לה היה התנ"ך סיפור תולדות עם ישראל בארצו , ומקור למודל אידיאלי אוטופי של קיום יהודי בעתיד . ההיסטוריה של תקופת המקרא נתפסה כמבססת זיקה לארץ–ישראל וכמציבה מופת לחיים מדיניים 'נורמליים' בה . ספרי היסטוריה וספרי לימוד אחרים – וגם סיפורים ורומנים היסטוריים מן התקופה ההיא – ראו בתנ"ך היסטוריה לאומית , מקור להחייאת העברית וחלק מרכזי של מדע ארץ–ישראל ושל שיעורי מולדת . היהודי הלאומי בארץ–ישראל נהפך ל'יהודי תנ"כי' – דבר שבא לידי ביטוי סימבולי , בין היתר , בתפוצה הגדולה של שמות פרטיים מקראיים , אך גם בכך ששפת התנ"ך – מטבעות לשון ודימויים – תפסה מקום מרכזי בשפה העברית החדשה . הנוף הארצישראלי נהפך לנוף תנ"כי באמצעות מתן שמות מקראיים למקומות ולאתרים , והתרבות העברית נהפכה לתרבות מקראית , בין היתר על ידי המגמה לתת לחגים מסורתיים צביון מקראי . ביקורת המקרא והשערת המקורות הנחת היסוד של ביקורת המקרא היא שהתנ"ך ( ובכללו חמשת חומשי תורה ) הוא טקסט שיש לו היסטוריה , טקסט ארצי ( ולא אלוהי . ( וחשוב לזכור שהתנגדות לפרדיגמה מחקרית ספציפית כלשהי , המציעה שחזור מסוים של התהוות הטקסט המקראי , אין פירושה בהכרח התנגדות להנחת היסוד הזאת ולעקרונות של ביקורת המקרא המודרנית . עיקר עניינו של מחקר המקרא , או מדע המקרא , כהתפתחותו מהמאה ה17– ואילך , היה תחילה חמשת חומשי תורה , והוא הושפע מגורמים שונים . תפקיד חלוצי בתהליך החילון של המקרא היה למאמר תיאולוגי–מדיני ( 1670 ) של בנדיקט ( ברוך ) שפינוזה ( ר' מדור ההגות היהודית המודרנית , ( ולספר משנת ( Testament Histoire Critique du Vieux ) 1678 של הכומר הקתולי הצרפתי רישאר סימון . שפינוזה חילן לגמרי את התורה על ידי שדחה לחלוטין את העיקרון של סמכות ההתגלות ושל סמכות המסורת הפרשנית כאחד . לשיטתו , אין לתורה מקור אלוהי , או השראה על טבעית , והיא פרי גורמים שכולם טבעיים ומן העולם הזה . הספרות המקראית דומה לכל יצירה ספרותית והיסטוריוגרפית אחרת , ואינה יצירה sui generis ( יחידה במינה , ( ולכן רשאי האדם

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא