התנ"ך כהיסטוריה והפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא

עמוד:130

האדמה וקמו לתחייה . בראשיתו התכוון המושג ארכיאולוגיה מקראית גם למחקר הארכיאולוגי של מסופוטמיה – בגלל זיקת המקרא להיסטוריה שלה – אבל במהרה התכוון המושג רק לארכיאולוגיה של ארץ–ישראל ושל סביבתה . בארכיאולוגיה הכוונה אינה רק לחפירה הארכיאולוגית אלא גם לממצאים על פני השטח ( למשל , כתובות , ( וממצאיה אינם רק שרידים חומריים , אלא גם תעודות היסטוריות וספרותיות מסוגים שונים . הארכיאולוגיה נתפסה כמספקת של ידע שיטתי על החברה , הדת והתרבות של בני הזמן העתיק ; ידע המושג , בין היתר , על ידי החפירות . חשיבותה של הארכיאולוגיה כדיסציפלינה מדעית בהקשר של המקרא היא אפוא שהיה אפשר להאיר באמצעותה את עולם המקרא ; הארכיאולוגיה , כתב מנחם סולובייצ'יק בספרו שכיות המקרא : אוצר תמונות לכתבי הקודש ולקדמוניותיהם ( 1925 ) הפכה את ההפשטה הספרותית של המקרא לממשות חיה . ואולם הזיקה הבלתי נמנעת בין המקרא ובין הארכיאולוגיה של ארץ–ישראל גרמה להתמקדות בניסיון לשחזר בעזרת הארכיאולוגיה את תולדות עם ישראל בתקופת המקרא . בהקשר של ארץ–ישראל היתה התוצאה העיקרית מכך הניסיון למצוא התאמה והרמוניזציה בין התמונה ההיסטורית המקראית ובין התמונה ההיסטורית העולה מן הממצא הארכיאולוגי בארץ–ישראל ובמזרח הקדום כולו . מצד אחד החלה המסורת ההיסטורית המקראית להיבחן לאור התמונה העולה מן הממצא הארכיאולוגי , ומצד אחר התפרש הממצא הארכיאולוגי לאור העדות המקראית . ממנה הוא קיבל את משמעותו , שכן , העדות המקראית העניקה להרבה מהממצאים הארכיאולוגיים הקשר היסטורי והפכה אותם לחלק מנרטיב היסטורי . מהמחצית השנייה של המאה ה19– ואילך היו רבים שראו במחקר הארכיאולוגי תשובה מוחצת לטענות של ביקורת המקרא המודרנית והוא נתפס כמאשר וכמאמת את המהימנות של העדויות ההיסטוריות שבמקרא . מדע הארכיאולוגיה ביטל את המעמד הבלעדי של מדע הפילולוגיה ההיסטורית , שעד אז היה כלי המחקר העיקרי לביקורת המקרא . הארכיאולוגיה , כתבו מנחם סולובייצ'יק וזלמן רובשוב בספרם תולדות ביקורת המקרא , ( 1925 ) הוציאה את מחקר המקרא מהפקולטות לתיאולוגיה וחשפה "פרקי היסטוריה קדומים שלא שיערנום . את אשר חשבנו לנחלת האגדה נתמלא תוכן חיובי וממשי , לעיני עדי הימים ההם שהועלו ממעמקים ולאורם נסו אף צללי שחר של ראשית דברי ימינו . " האמונה היתה כי ביקורת המקרא , ובראשה השערת המקורות , הוכחה כמוטעית , והתברר כי סיפורי התורה אינם מאוחרים אלא הם "רישומים היסטוריים מזמן קדום מאוד . " לעומת זאת , כבר אז התברר כי הממצא הארכיאולוגי יכול להיות לא רק בונה אלא גם הורס , כלומר , הוא מטיל ספק במהימנות המסורת המקראית , ואף שולל אותה . וכך , נגד הדעה כי "אמת מארץ תצמח , " הופיעה הדעה כי מדובר ב"תורת האבנים הזועקות" ( על משקל "אבן מקיר תזעק . ( " היחס בין סמכות המקרא ובין הארכיאולוגיה , בין הsacred– ל , profane– ובין מחקר הטקסט המקראי לעדויות החוץמקראיות היו לסלע מחלוקת ומקור לאינספור חיבורים . אפשר היה אמנם לטעון כי לסיפור ההיסטורי במקרא יש משמעות תיאולוגית והמקרא לא התכוון להיות 'היסטוריה כפי שהיתה ; ' ואולם העובדה שהמקרא מספר על מעורבות האל בהיסטוריה – ובמקרה של חמשת חומשי תורה , באמונה שההיסטוריה הזאת נמסרה מן האל עצמו – גרמה שלא היה אפשר לראות בסיפור ההיסטורי המקראי מיתוס או אגדה או אף מסורת בלבד . באקלים האינטלקטואלי והתרבותי של המאה ה19– ושל המאה ה20– נהפכה 'ההיסטוריה' לדיסציפלינה אקדמית–מדעית והנכונות להיעזר בכלי המחקר המדעי הזה ובעדויות החוץ–מקראיות שהביא היתה גילוי מובהק של חפירות ליד "קשת רובינסון" בעיר העתיקה בירושלים – התנ"ך חדל להיות עד יחיד הן להיסטוריה שלו עצמו והן להיסטוריה שהוא מספר עליה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא