התנ"ך כהיסטוריה והפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא

עמוד:129

התנ"ך כהיסטוריה והפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא יעקב שביט המקרא חדל להיות עד יחיד עד המאה ה19– כמעט לא נמצאו מי שערערו על המהימנות של המסורות ההיסטוריות המובאות בספרי המקרא . גם מי שמצאו בו סילופים , או מתחו ביקורת חריפה על עולם האמונות והערכים המקראי , לא ערערו , לדוגמה , על היותם של משה , דוד ושלמה דמויות היסטוריות , ועל יציאת מצרים כמאורע היסטורי . במאה ה19– החל המחקר הפילולוגי–ההיסטורי המודרני של המקרא , שעסק בשאלות הנוגעות להיסטוריה של ספרי המקרא , לטעון כי חלק מהספרים ( ובעיקר חמשת חומשי תורה ) נכתבו זמן רב לאחר המאורעות המתוארים בהם ולכן אין לתת בהם אמון ( ר' ערך היהדות החילונית וביקורת המקרא במדור זה . ( ואולם המחקר הזה נסמך רק על המקרא עצמו . בגלל המחקר הארכיאולוגי של המזרח הקרוב הקדום – מצרים , מסופוטמיה , סוריה וארץ–ישראל – שהתחיל באותה מאה , חדל התנ"ך להיות עד יחיד הן להיסטוריה שלו עצמו והן להיסטוריה שהוא מספר עליה . מעתה היה אפשר להיעזר בעדויות החוץ–מקראיות כדי לנסות להבין את התפתחות הטקסט המקראי , להבין את הרקע שבו נכתב , לזהות את מקומות ההתרחשות , להוסיף ידע על תולדות ארץ–ישראל באלף השני ובאלף הראשון לפני הספירה " ) תקופת המקרא . ( " העדויות החוץ–מקראיות האלה היו פרי הדיסציפלינה המדעית החדשה : הארכיאולוגיה . ארכיאולוגיה וארכיאולוגיה של המקרא ההד הציבורי העצום שזכו לו הממצאים הארכיאולוגיים מהמזרח הקדום ( ומיוון ) במערב נבע מהשאיפה למצוא את שורשיה הקדומים של האנושות בכלל , ושל תרבות המערב בפרט , ומההתפעלות מהציוויליזציות העתיקות שנחפרו מתוך של הטקסטים . ובעוד הם ממשיכים בהפיכתה של האמונה המסורתית ללא סקראלית , בנו החוקרים המודרניים לעתים קרובות נרטיבים סיבתיים סוחפים המתקרבים אל האחדותנות של שיטות דתיות עתיקות יותר . למשל , מוטיב חוזר ונשנה בחיבוריהם של מלומדי ירושלים היה הטענה כי " כוחות אימננטיים , " טבועים מבפנים , הנחו את הלאום היהודי במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו , והביאו אותו בסופו של דבר אל ביתו ההגיוני בארץ–ישראל . הערכה מחודשת זו של הסיבתיות האלוהית המסורתית הביאה לטיעון מחודש בדבר הייחודיות היהודית , העומדת כביכול בסתירה עם המחקר החילוני המודרני . את הדיסוננס הזה מסמל הטיעון החושפני של יצחק בער , היסטוריון הארכיונים הדקדקן ביותר , שהובא בסוף ספרו גלות , שיש כנראה " כוח שהוא מנשא את העם היהודי למעלה מכל קשריות היסטורית–סיבתית . " טיעון זה של בער מגלה עד כמה חוקרים מודרנים , שפעלו במודע ומתוך גאווה בעידן החילון , לא הצליחו במאמציהם לגבש אלטרנטיבה חילונית לסגנון הישן של " ההיסטוריה הקדושה . " ועם זאת , אף שחיפושיהם אחרי הגישה ההוליסטית מעידים על היותם ממשיכי העבר , נאמנותם לעקרון האובייקטיביות היא מודרנית בתכלית . הדורות הבאים של החוקרים , שפעלו בעידן פוסט–מודרני , היו גם תומכים נלהבים וגם ביקורתיים כלפי ההנחות האידיאולוגיות ( והעמימות ) של קודמיהם הירושלמיים . גם הם ביקשו להשתחרר ממה שנראה להם כמגבלות של קודמיהם . משה אידל , למשל , ערך מחדש במידה רבה את השחזור שעשה גרשום שלום למיסטיקה היהודית בספרו , ( 1988 ) Perspectives Kabbalah : New בהעדיפו את הניתוח הפנומנולוגי מבפנים על הגישה ההיסטורית מבחוץ של גרשום שלום . חמש שנים לאחר מכן ערער ההיסטוריון ישראל יובל על המקובלות בהעלותו בגיליון ציון משנת 1993 את הטיעון שייתכן כי מוטיבים חזקים של קריאות לנקמת דם שהשמיעו יהודים במהלך מסעי הצלב נקלטו בין הנוצרים ונהפכו בפיהם לעלילת הדם הנודעת לשמצה . התרעומת שבה נתקבלו חיבוריהם של אידל ושל יובל מרמזת שהדחף המהפכני של הציונות להפוך על פיהם את מדעי היהדות פינה את מקומו במרוצת הזמן לממסד היסטוריוגרפי שמרני בעל עוצמה לא מבוטלת . במהלך מעניין החלו כמה מהחוקרים להתקומם נגד מדעיות היתר של הממסד בניסיונם לשלב יסודות ליטורגיים ופולחניים – ולמוטט את החומות שבין הסובייקט והאובייקט – במחקריהם . התפתחות נגד–חילונית זו מגלה יותר מכל דבר אחר את האמיתה הנדושה שכל דור גם מנציח את הדחפים העיקריים של קודמו וגם פורש מהם . בסיכום , ניתן לומר כי הירושה שהותירה אחריה האסכולה הירושלמית עשויה להתבטא פחות בעיצוב הציוני של ההיסטוריה היהודית , שנעשה בעייתי יותר ויותר מבפנים ומבחוץ , ויותר בתפקידה ככוח ממוסד דומיננטי בקהילה הביןלאומית של מדעי היהדות .

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר