היסטוריוגרפיה כהבנה עצמית וכיצירת זהות: מ"חוכמת ישראל" עד היום

עמוד:123

ההשלכות של עבודתו של גרץ הובלטו באופן מיוחד עקב הוויכוח שהתפתח בינו לבין היינריך פון טרייצ'קה , ההיסטוריון הנודע של גרמניה מן האסכולה הלאומית שנודעה כ"האסכולה הפרוסית . " טרייצ'קה היה אמון על כתיבת היסטוריה שתפקידה היה לחזק ולבסס את ההכרה הלאומית של הגרמנים בשלב איחודה של גרמניה בהנהגתו של ביסמארק . הוא זיהה בקלות את ספרו של גרץ כספר המגדיר את היהודים אומה , ושואף לחזק את הכרתם כבני אומה זו ולפאר את עברם . את הנרטיב שפרש גרץ , שבו מתמודדים היהודים במשך דורות עם איבת הסביבה הנוצרית ושורדים בגלל אמונתם ועליונותם הרוחנית , קרא טרייצ'קה כנרטיב פרטיקולרי , עוין אפילו , המבהיר שוב את מה שטרייצ'קה ביקש לטעון ממילא : היהודים אינם יכולים להיעשות לחלק מן החברה והתרבות הגרמניות . הם נטע זר . יותר מזה : "היהודים הם אסוננו . " זו היתה הסיסמה שטבע טרייצ'קה במאמר משנת , 1879 שבו הסביר בהרחבה את תמיכתו בתנועה האנטישמית שפשתה באותם הימים בברלין . הוויכוח עם גרץ היה פתיח להתקפה הזו , ובמהלכה אכן נחשפה החולשה הבסיסית של עמדת גרץ . אף שכוונתו המוצהרת היתה לתאר את תולדות היהודים בין העמים כאילו אכן הגיעו לשעת רצון נדירה , שהתבטאה קודם כול בהישגיו של משה מנדלסון ואחר כך בהגשמת האמנסיפציה , קל לפרש את הטקסט שלו כטקסט לאומי . לא לשווא היה גרץ לחומר קריאה חשוב אצל ראשוני הציונים בגרמניה . אפילו גרשום שלום מקשר בין קריאת ספריו בצעירותו לבין הבחירה הנמרצת שלו בציונות . לא הועילו לו לגרץ טענותיו נגד פירוש זה של כתביו . בעידן הלאומיות , שהיה אז בשיאו , קשה היה לקורא המשכיל שלא לזהות כאן לפחות את ניצניה של תפיסה לאומית . נציג של דור צעיר ונמרץ אך לא זו היתה הטענה שהפנה כלפי גרץ ממשיכו הבולט ביותר , שמעון דובנוב . משהחל דובנוב לפרסם את כרכי הסינתזה הגדולה שלו , שזכתה אחר כך לכותרת עברית מצלצלת , דברי ימי עם עולם , כבר היה בעל השקפה יהודית לאומית מובהקת והיו מאחוריו כבר שנים של פעילות בזרם ה"טריטוריאליסטי" של התנועה הלאומית שהתגבשה אז ברוסיה . דובנוב נולד בשנת 1860 במסטיסלאוול שברוסיה הלבנה ואת עיקר השכלתו הכללית רכש כאוטודידקט , כמקובל בין יהודים משכילים באותו דור . הוא הושפע עמוקות מספריו של גרץ . הגישה הפוזיטיביסטית , ההסתמכות על מקורות וכתבי יד , הכתיבה העניינית – סימני ההיכר של ההיסטוריוגרפיה המודרנית במערב – הופיעו עתה בכתביו בנחישות ובהיקף מרשים . דברי ימי עם עולם – לא תולדות עם נצחי , כפי שטרח דובנוב להסביר עם צאת המהדורה העברית , אלא עם שכל העולם זירת תולדותיו – החלו לצאת לאור בגרמנית רק ב , 1920– אם כי ברוסית התפרסמו הכרכים העוסקים ב"דורות האחרונים" החל בשנת . 1901 דובנוב היה אפוא לא רק נציג של יהדות מזרח אירופה , על הדגשים האינטלקטואליים והאינטרסים הפוליטיים המיוחדים לה , אלא גם נציג של דור אחר , צעיר מגרץ ביותר מ40– שנה . להבדלים שביניהם היו כמה השלכות . ראשית , דובנוב עושה שימוש גלוי ולא אפולוגטי במושג העם , או הלאום , בעבודותיו . גרץ היה לגביו , אם בכלל , אוניברסליסטי מדי בהשקפת עולמו ומכל מקום "גרמנו–צנטרי" מדי , לא לאומי למדי . שנית , דובנוב , בניגוד לגרץ ולקודמיו מן האסכולה של "מדע היהדות" בגרמניה , היה אדם חילוני . הדבר בולט בייחוד בטיפול שהוא נותן לתקופת המקרא אך גם מדריך את תפיסתו ההיסטורית לכל אורך מפעלו המחקרי . שלישית , ואף שדחה את המטריאליזם ההיסטורי מבית מדרשו של מארקס , היה לדובנוב חוש מפותח לשאלות חברתיות ולנושאים שמעון דובנוב ( יושב בחברת הפסל נחום אהרונסון ) – חילון הקיום היהודי והעתקת מרכזיותו מן הדת אל הלאום ההיסטורי עמדו במרכז פעילותו של דובנוב , שבניגוד לציונים ראה את הלאום היהודי כ"עם עולם" שמקומו בכל העולם

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא