היסטוריוגרפיה כהבנה עצמית וכיצירת זהות: מ"חוכמת ישראל" עד היום

עמוד:121

בהיותה מה שהיא , ולמרות מאמציו לא היה אפשר שלא לראות בתולדות הישראלים שלו מהלך היסטורי שעיקרו התנוונות ושקיעה . ייתכן שהמתח בין הצורך לפאר את היהדות לקראת כניסתה כשוות ערך לתרבות הכללית בעיני הקורא הלא יהודי לבין הצורך להציג את כשלי מנהיגותה הרוחנית בעיני הקורא היהודי – ייתכן שהוא שהביא אותו בהמשך הזמן לעשות ניסיון היסטורי–סינתטי נוסף . בשנת 1832 הוציא יוסט לאור חיבור שכותרתו ההיסטוריה הכללית של העם הישראלי והוא מקיף את "שתי תקופות החיים במדינה" שקדמו לעידן הגלות וכך גם את הפרקים המזהירים של יצירה יהודית רוחנית , עתיקת יומין וראשונית . גם אם לא נתפס יוסט למושגי הלאומיות שטבע הרדר בדור שלפניו ושהשפיעו השפעה מעצבת על כה רבים מבני דורו שלו , הרי בוודאי חשוב היה לו שלא להחמיץ את הטיפול החיובי שלו בעם ישראל המקראי ואת תיאוריו הנלהבים של השירה העברית המקורית המופיעה בתנ"ך . כאן מצא גם הוא נקודת מוצא לתהילה , משקל נגד לביקורת שהטיח בהגמוניה הרבנית של הדורות המאוחרים יותר . למעשה , מבצע ההערכה מחדש של היצירה היהודית החל לאו דווקא במסגרת הכתיבה ההיסטורית המובהקת . בין עמיתיו של יוסט ב"איגוד למדע ולתרבות של היהודים" בברלין היו ש"הרימו את הכפפה" שזרק לכיוונם הרדר באופן חד–משמעי יותר ממנו . כדאי לזכור שהעבודות המודרניות הראשונות בהיסטוריה גרמנית שהיה להן הד ציבורי ניכר לא עסקו בתולדות הרייך הרומי הקדוש או המדינות המרכיבות אותו ( אפילו לא בתולדות פרוסיה , ( אלא בתולדות השפה והספרות הגרמניות . הפרויקט המילונאי והדקדוקי של האחים גרים החל להתפרסם ב1819– ועיקרו היה החיבור בין לאומיות רומנטית , שהיתה מושפעת לא במעט מהרדר , לבין הפילולוגיה המדעית שהתפתחה באותם הימים . ההיסטוריה של השירה הלאומית של הגרמנים , פרי עטו של ההיסטוריון הליברלי גיאורג גוטפריד גרביניוס , הופיעה במהלך המחצית השנייה של שנות ה30– והקדימה את ההיסטוריוגרפיה הלאומית מן האסכולה הפרוסית . היא סימנה כבר בשלב מוקדם זה את תיאוריית המעבר מן העידן הרוחני–הספרותי לעידן הפוליטי , ששלטה שנים רבות בהיסטוריוגרפיה הגרמנית . בהקשר הזה יש לראות את המאמץ של אנשי ה"איגוד" להציג את היצירה הרוחנית היהודית על כל גווניה בפני קוראיהם ואף ליצור תשתית ביבליוגרפית שתאפשר לבאים אחריהם להמשיך ולחקור אותה . כבר ב1818– פרסם ליאופולד צונץ את המסה שלו : משהו על הספרות הרבנית , שבה הרחיב את הגדרת תחום עיסוקו אל הרבה מעבר לכתבים ההלכתיים של הרבנות הממוסדת , ולאחר מכן אף תרם רבות לאיסוף החומר הרלוונטי וארגונו הביבליוגרפי . בצדו התמסרו מלומדים אחרים שחיו בסביבה תרבותית שונה משל משכילי ברלין , כגון נחמן קרוכמאל בגליציה ופטר בער בפראג , לעבודות על הכיתות היהודיות ועל הקראים , אשר האירו את תולדות ההתנגדות להגמוניה התלמודית והרחיבו אף הן את היריעה . עבודות מאוחרות יותר של צונץ , על תולדות הדרשה למשל , ( 1832 ) אפשרו לתאר באורח חיובי אף את התהליכים הרוחניים שעברו על היהודים במרכז הווייתם בגלות , לא רק בשוליים . שוב לא היתה זו רק המורשת של יהודי ספרד , שעליה נשענו חלוצי המחקר ב"מדע היהדות" כדי להיחלץ מהצורך להתמקד בספרות הרבנית האשכנזית , ואשר אותה הפכו בהדרגה ל"תור זהב" אינטלקטואלי ותרבותי , מושא לחיקוי ולהערצה . עתה אפשר היה גם להיעזר בחקר הספרות רבת הפנים של יהדות אשכנז ולצרפה בלי צורך בהצטדקות להישגי התרבות היהודית . המשך הפרויקט ההיסטוריוגרפי מפעל המחקר הזה אפשר אף את המשכו של הפרויקט ההיסטוריוגרפי . זה היה הבסיס המחקרי שעליו נשען הניסיון היינריך ( צבי ) גרץ 11 – כרכים של היסטוריה של היהודים שעיצבו במידה רבה את ההכרה העצמית של היהודים ושל קיומם בתוך הזמן ההיסטורי ; פרסומם בגרמניה היה הוא עצמו למאורע היסטורי מכונן

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא