עמנואל לוינס

עמוד:81

האתיות קיימים יסודות פורמליים מוחלטים , אשר מעידים על נוכחותה של אידיאת האינסוף בתוכנו . מכאן הביקורת שמתח לוינס מן היסוד על הרעיון שלפיו משימתה של הפילוסופיה מתמצה בחיפוש אחר הידע , שדרכו המחשבה מטמיעה את העולם , משתלטת עליו , ומושלת בו . המחשבה הקוגניטיבית מניחה מראש , עוד לפני כל פעולה מכוננת של ידע , מעין מחשבה אחרת , זו של האינסוף , אשר תיתן הוכחה חותכת לאנושיותו של האדם . הביקורת הזאת של המחשבה כידע טומנת בחובה העמדה–מחדש בסימן שאלה של כמה מושגים קלאסיים , כגון זה של ההכרה המכוונת , או רעיון הייצוג , אשר בו המציאות ניתנת כנוכחות שכבר קיימת בהישג ידה של התפיסה האנושית . כנגד היש הממלא את כל חללה של המחשבה ואשר סותם אפילו את פרצות–האין שכל מטפיזיקה מותירה כמו שהן – כנגד אותו esse ( יש , ( אשר מתגלה כinter-esse– ( אינטרס ) – מעמיד לוינס את ה"דיסאינטרסנטיות , " אשר על ידיה הסובייקטיביות נסוגה מהשתדלותה לתפוס את המציאותי כדי להבינו ולשלוט בו . הדיסאינטרסנטיות הזאת פירושה לתת עדיפות לדאגה אחרת : זו של "למען הזולת , " אשר ממוקמת מעבר לחוק שימור היש , החל על כל אונטולוגיה . בממד אחר זה של הגות , אשר מתגלה כאן לפנינו , יש רדיקליזציה של תמות שהוצגו בכוליות ואינסוף , בייחוד במה שנוגע לשתי ההבחנות העיקריות של סובייקטיביות ואחרות . בכוליות ואינסוף עדיין הוגדר ה"אני" כמהות המושרשת בתוך עצמה ואשר מזהה את עצמה בתוך ההנאה מן העולם . ההיפתחות כלפי האחר הוצגה אז כהינתקות מן האגואיזם הבסיסי הזה . בבשונה מן היש הסובייקטיביות איננה מתוארת עוד במונחים פוזיטיביים , אין זו מהות המתקיימת בגבולות עצמה ולמען עצמה , קודם שהיא פונה אל הזולת . ביסודה , עוד לפני כל הגדרה של עצמה על ידי עצמה , הסובייקטיביות מתגלה כהיענות אל הזולת , כמחויבת למשאלתו של האחר , כנכנעת לקריאתו . אחריות זו כלפי האחר , אשר בעיני לוינס מקורה בחוקיות המונחת ביסודה של רגישות בסיסית – מגדירה את הסובייקטיביות כפסיביות טהורה , כהיחשפות מוחלטת למשאלותיו האילמות של הזולת . פסיביות זו ( שאין להבינה כגישה פסיכולוגיסטית אלא כקטגוריה , כאופן הווייתה של הסובייקטיביות , ( מבוטאת אצל לוינס במונחים של פגיעות כלפי הזולת , של הטראומטיות אשר יש בעצם נוכחותו של הזולת לגרום לזהותו של ה"אני . " באמצעות הרגישות הבסיסית הזאת כלפי שכני נעשה גורלו חשוב לי יותר מגורלי שלי . בשל כך אני מתבקש באופן עקרוני " לשים את עצמי במקומו , " אני נעשה , במובן ידוע , לבן ערובה שלו ; מנקודת מבט זו , ה"אני" משיל מעליו את עורו ובאופן מסוים מתחלף עם זולתו . ארבע קריאות בתלמוד ובעקבותיו מן המקודש אל הקדוש מציינים מפנה לעומת הכתבים הפילוסופיים המובהקים : הם מסתמכים על טקסטים מקראיים ותלמודיים ומבארים אותם – מתוך שימוש במתודה פרשנית השואבת את השראתה גם מן ההרמנויטיקה המסורתית של חז " ל וגם מן הניתוח הפנומנולוגי . התיאולוגיה והאנתרופולוגיה העומדות ביסוד הקריאות נובעות ממסורת הלמדנות המפוארת של יהדות ליטא , במיוחד מבית מדרשו של רבי חיים מוולוז'ין , אשר לו הקדיש לוינס את מעבר לפסוק . בריאיון מאוחר אפיין לוינס את גישתו לאמונה הדתית ובייחוד לשאלת מציאותו של האל . לדידו , ביקורת הדת , כפי שעוצבה בידי ניטשה , מעצבת גם עתה את אופקי מחשבתנו . תפיסת הדת כמקום מקלט או כנחמה חושפת את האמונה הדתית כאשליה שיצר האדם כדי להיות מסוגל לשאת את טרגדיית החיים . זוועות המאה ה20– שהגיעו לשיאן עם השמדת היהודים , אישרו באכזריות את התזות הניטשיאניות . אם אפשר עדיין לדבר על אלוהים , "אין זה אלוהים המבטיח : " happy end " אלוהי ניטשה , האלוהים שמת , הוא–הוא זה שהתאבד באושוויץ . " ואולם יש תפיסה אחרת של הדת אשר היהדות העלתה תמיד על נס . לפי התפיסה הזאת , אל לנו להמתין להעתרת חסדי אלוהים על ראשנו , אלא שומה עלינו לאוהבו בלי לקוות לתמורה . במובן הזה אהבת האל האמיתית היא אהבת הזולת . לזכור את "האל שהופיע בפניו של האחר , " זו המחאה האמיתית נגד אושוויץ . לקריאה נוספת : מכתבי עמנואל לוינס : La theorie de l'intuition dans la phenomenologie de . Husserl , 1930 ארבע קריאות בתלמוד , שוקן , תל–אביב , . 2002

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא