דוד בן–גוריון – הגותו היהודית

עמוד:60

דוד בן–גוריון – הגותו היהודית יוסף גורני באישיותו של דוד בן–גוריון כמנהיג לאומי ניכרות ארבע תכונות : הוא היה ריאליסט אוטופי , פוליטיקאי תכססן , מדינאי גמיש והוגה אקלקטי . תכונות אלו ליוו אותו בכל דרכו הציבורית בארץ–ישראל , מאז היה , בזמן העלייה השנייה , אחד המנהיגים במפלגה הקטנה "פועלי ציון , " עד ששימש מזכיר הסתדרות העובדים בשנות ה , 20– ויו"ר הנהלת ההסתדרות הציונית בשנות ה , 30– ועד שהיה ראש הממשלה של המדינה היהודית החדשה . בכל אחד מפרקי חייו האלה , השלבים בעלייתו אל פסגת המנהיגות הלאומית , היתה הגותו מעין "נשמה יתרה , " בת לוויה לכל מעשיו המדיניים והכרעותיו הלאומיות , ובכך היתה חלק בלתי נפרד מפועלו ההיסטורי . הגותו הלאומית של בן–גוריון היתה בנויה רבדים–רבדים , אשר נתגלו זה אחרי זה בתקופות השונות בתולדות היישוב היהודי בארץ–ישראל ובשלבים השונים בחייו הציבוריים . כך , בתקופת העלייה השנייה עד מלחמת העולם הראשונה ובשנות ה , 20– פעם בה חזון הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי שנטל על עצמו את המשימה הלאומית לבנות חברה יהודית חדשה ; בשנות ה30– וה40– משל בה הדחף הלאומי המאחד , שסיסמתו " ממעמד לעם ; " ובראשית שנות המדינה שלט בה הלהט הממלכתי והמשיחי . המכנה המשותף לרבדים האלה , על אף השינויים במציאות שהתחוללו עם הזמן , היה הצירוף הפרדוקסלי לכאורה בין הריאליזם לנטיות אוטופיות מובהקות . על פי צירוף זה קבע הסוציאליסט בן–גוריון , איש העלייה השנייה , כי מה שיכתיב את מצע מפלגתו , פועלי ציון , הוא המציאות בארץ–ישראל , ולא האידיאולוגיה שהובאה אליה מן הגלות . על פי אותה גישה ביקש לייסד בארץ–ישראל העותמאנית שלפני מלחמת העולם הראשונה הסתדרות לאומית יהודית , שבה יהיו שותפים הגופים הציוניים והקהילות החרדיות . הנטיות האוטופיות הובילו אותו אל השאיפה לעצב את ציבור הפועלים חברי הסתדרות העובדים כ"צבא העבודה , " ולהקים קופה משותפת לכל הפועלים . באותו הזמן עצמו , בראשית שנות ה , 20– טען גם לצירופם של פועלים ערביים להסתדרות וגם ליצירת קונפדרציה בין הסתדרות הפועלים היהודית לערבית . בתחום המדיני הובילו אותו נטיותיו האוטופיות לרעיון של הפיכת משטר המנדט למסגרת של שלטון דו–לאומי יהודי–ערבי – ה"פאריטי" – שבו יינתן ייצוג שוויוני לשני העמים בלי להתחשב בגודלם המספרי בהווה ובעתיד . בתקופה מאוחרת יותר התפתח רעיון זה לתוכנית להקמת קונפדרציה מזרח תיכונית , שהמדינה היהודית בארץישראל תהיה חלק ממנה יחד עם מדינות ערב השכנות . אפילו בראשית שנות ה50– טען בפני הנהגת מפלגתו כי יש לחדש את רוח "אחדות העבודה" ההיסטורית כגוף מאורגן המופקד על בניין המדינה והחברה העברית החדשה , שבראשו תעמוד התנועה הקיבוצית המאוחדת . בן–גוריון היה מודע היטב לקיומה של הנטייה האוטופית בהגותו הלאומית . ולפיכך הגדיר את התנועה הקיבוצית בשנת : 1951 "המפעל האוטופי ביותר של תנועת התקומה האוטופית אשר טיפח העם האוטופי ביותר בעולם . " יחד עם זאת ראוי לציין כי בן–גוריון הריאליסט שלל באופן עקבי את העיקרון של השוויון בין בני אדם , ולעומת זאת העלה את ערך השיתוף ביניהם . אותו ריאליזם סייע לו לפסוח מעל שברי תוכניותיו האוטופיות ולהמשיך את דרכו במציאות . כך נהפכה הקופה המשותפת של הפועלים ל"חברת עובדים" כארגון אדמיניסטרטיבי של משק העובדים , והרעיונות המדיניים הפדרליים – לחלוקת ארץ–ישראל לשתי מדינות . בשנות ה , 30– כשהגיעה תנועת העבודה אל ההנהגה בן-גוריון בשדה-בוקר . הגותו הלאומית היתה בנויה רבדים-רבדים . המבנה המשותף לרבדים האלה היה הצירוף הפרדוקסלי לכאורה בין הריאליזם לנטיות האוטופיות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא