דב בר בורוכוב

עמוד:57

כי עליהם לחיות לא רק "זה בצד זה" אלא גם "זה עם זה . " הייעוד של מגשר ומאחד שאפיין את פעילותו הספרותית והחברתית קיבל מעמד מרכזי גם בתורתו העיונית של בובר , במה שכינה "החיים הדיאלוגיים . " לדבריו , בגיל צעיר למדי למד להכיר שידיעת לשונות והיכרות עם תרבויות שונות איננה ערובה מספקת לקיומן של הבנה והערכה הדדיות בין עמים . האתגר היה לתת לאחר לדבר בלשונו ולהקשיב למה שיש לו לומר ללא דעות קדומות וללא כפיפתו של הנאמר למערכת הציפיות והאינטרסים של השומע . את עקרון הדיאלוג פרסם בובר לראשונה בחיבורו הגרמני אני ואתה , ( 1923 ) שזכה לפרסום רב . ההתגלות זהה , לפי בובר , עם הזיקה אני–אתה . האל הוא "האתה הנצחי" והוא פונה אל כל אדם באמצעות חוויות החיים שלו , החל בחוויות היומיומיות והשגרתיות ביותר וכלה בחוויות חד–פעמיות נדירות וחריגות . פנייה זו תובעת מן האדם מענה ואישור לנוכחותו של האל בחייו . בבטאו "אתה" בקול או בפנימיות–הנפש "האני" ( או "העצמי ( " מגלה כי את נוכחותו שלו עצמו , מאשר הזולת . הזיקה אני–אתה היא אפוא על פי עצם מהותה זיקה של הדדיות . כמענה לנוכחות המתחדשת תמיד של האחר , חייב הדיאלוג להיווצר בכל פעם מחדש . לכך נדרשת ספונטניות ואי אפשר לקבע את הזיקה אני–אתה בנוסחאות ובביטויים קבועים . גם פנייתו של האל אל האדם מחייבת ספונטניות ועבודת האל האותנטית – מסביר בובר – נמצאת אך ורק בתוך היענויות ספונטניות – שאינן נקבעות מראש , ואינן קשורות בהכרח למועדים מסוימים – לנוכחותו המתמדת של האל . המסקנה הנובעת מכך היא שאף כי אין בובר פוסל לחלוטין את התפילה הקבועה בסידור ואת הפולחן כהזדמנויות לביטוי ההיענות הדתית , אין הוא מקנה להן מעמד דתי מיוחד . ברור שתפיסה זו של האלוהי אינה עולה בקנה אחד עם היהדות הדתית הקלאסית ועם תפיסתה את ההתגלות כאירוע מיוחד וחד–פעמי בהיסטוריה . יחסו הדו–משמעי של בובר לתפילה הפולחנית ולמצוות מנוגד לא רק למסורת אלא לכל הביטויים של היהדות הממוסדת . בהכירו במעמדו החריג במסגרת המחשבה הדתית היהודית אמר בובר כי הוא עצמו אינו תיאולוג במובן הפורמלי של המילה . אין הוא חותר להצדיק איזושהי טענה בנוגע לאל או לכתבי הקודש . הוא רק מצביע על העיקרון המטא–אתי המבטיח שהיענותו של האדם לצו האל תיעשה מתוך אהבה ואהבת הצדק ותהיה בעלת משמעות קיומית . הוא סבר שעקרון הדיאלוג מרכזי לכל המסורות הדתיות הגדולות אך הוא מרכזי במיוחד ליהדות . עיקרון זה יכול – וצריך – לשמש קו מנחה הרמנויטי ( מטא–פרשני ) שעל פיו יש לקרוא את המקרא ושאר כתבי הקודש , וכמובן גם את כתבי היסוד של החסידות . כ"קהילת מאמינים" מיוחדת , היהדות היא , בעיני בובר , עד בן אלפי שנים לקיומו של העיקרון הדיאלוגי המגולם בזיכרון הקולקטיבי של היהודים כפי שהוא מיוצג בכתבי הקודש ובמיתוסים והטקסים הפולחניים שלה . אידיאלית עשוי עיקרון זה להתגלם גם במוסדות היהדות בהווה . כציוני סבר בובר שמצב הגולה הגביל את הדחף הדיאלוגי שביהדות לבית ולבית הכנסת . הציונות , המספקת ליהודים את התנאים לקבלת אחריות מלאה על חיי הקהילה , יוצרת את האפשרות שהעיקרון הדיאלוגי ינחה את ההיקף המלא של חיי הציבור וכך ייעשו גם החברה והמדינה לתחום מהותי בזיקת היהודים לאלוהים . החתירה לכך עולה בקנה אחד עם תורת הנביאים והתגשמותה תחדש את מה שמכנה בובר ההומניזם המקראי או ההומניזם העברי . האנרכיזם הדתי של בובר והרדיקליות הפוליטית שלו , בעיקר בכל הנוגע ליחסי יהודים וערבים , הרחיקו מעליו יהודים רבים שדבקו בצורות המסורתיות של הפולחן או בפוליטיקה הציונית השגרתית . ואולם לרבים אחרים העניקה המחשבה הדיאלוגית שלו השראה למתן ביטוי לרוחניות היהודית מחוץ לכותלי בית הכנסת . תפיסתו את העיקרון הדיאלוגי כדרך של קריאת טקסטים השפיעה הרבה על לימודי היהדות ובעיקר על פרשנות המקרא וכתבי היסוד האחרים של היהדות , בהדגישה שאין זה הכרחי שהפרשן יעסוק במסר שבטקסטים האלה כחוקר עתיקות או מתוך גישה רלטיביסטית מוחלטת . גם היסטוריה ביקורתית ופילולוגיה מדעית קפדנית מסוגלות לשרת את חשיפת האמת "הפנימית" של היהדות . דב בר בורוכוב אברהם יסעור דב בר בורוכוב ( 1917-1881 ) נולד בעיירה זולוטונושה שבפלך פולטאבה , במשפחתו של מורה לעברית חובב–ציון . הוא סיים את בית הספר התיכון בפולטאבה ורכש ידע נרחב בשפה ובתרבות הרוסיות . למד בכוחות עצמו שפות קלאסיות ואירופיות וכן גם היסטוריה , כלכלה ופילוסופיה . עברית ויידיש רכש רק בגיל מבוגר יותר תוך כדי פעילותו הפוליטית . בשנות בחרותו התקרב לחוגים הסוציאל–דמוקרטיים ולמד את כתבי הוגי המפלגה ובמיוחד את כתבי הפרשנות של פלכאנוב

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא