חנה ארנדט

עמוד:54

המוקדשים למחנות הריכוז ולמחנות ההשמדה , "בתי חרושת לגוויות , " כהגדרתה כבר בשנות ה , 40– ששוכניהם המיועדים למוות נכלאו בהם לא משום מעשה כלשהו שעשו , אלא רק משום שהיו מי שהיו , נחשבים עד היום למופעי ניתוח ותובנה פורצי דרך , שלא נגרע דבר מתקפותם . ספריה החשובים הבאים על המהפכה האמריקנית ועל הרפובליקה , ( On Revolution ) על המצב האנושי ( The Human Condition ) ועל אקט המחשבה , ועל אודות מושגים כמשמעות ואמת The Life of ) , ( the Mind ותרומותיה האינטלקטואליות הרבות האחרות , כמרצה , כעורכת וככותבת מעורבת , פורייה ומקורית , עשו אותה לדמות החורגת מן הגבולות האקדמיים המצומצמים , ולימים גם לגיבורת תרבות בארצות הברית , במערב אירופה ובמזרחה , בעיקר בקרב דור מהפכות הסטודנטים של שלהי שנות ה60– ובקרב בוגרי המאבקים הגדולים של התנועות לדמוקרטיה ולזכויות האזרח , ששינו את המרחב הציבורי בעולם הדמוקרטי . אך כתביה בנושאים יהודיים ומעורבותה בשיח ובחיים היהודיים הם שהביאו לה גם את הפרסום הרב ביותר , ושלא בטובתה , גם את הביקורות הקטלניות ביותר . עניינה בעמה וביהדותה וניסיונה לרדת לעומק הטרגדיה היהודית של המאה ה20– ושל מאות קודמות עיצבו את מחשבתה והגותה בתחום הפוליטיקה והפילוסופיה . מאורעות המפתח בחייה – גידולה וחינוכה במשפחה יהודית–גרמנית משכילה ומתבוללת ; לימודיה אצל הפילוסופים הגדולים של גרמניה בשנות ה , 20– הוסרל , היידגר ויאספרס , וראשית קריירה אקדמית מזהירה ; מעצרה וחקירתה על ידי הגסטאפו ב , 1933– ובריחתה מגרמניה באותה שנה ; קיומה השביר בפריז כיהודייה עקורה וחסרת אזרחות ועבודתה בשביל כל מיני ארגונים ציוניים ; מעצרה במלחמת העולם השנייה וכליאתה במחנה הריכוז הצרפתי גירס ; בריחתה מן המחנה והגירתה לאמריקה עם בעלה הגרמני בעיצומה של המלחמה – כל אלה כיוונו ועיצבו את חייה האינטלקטואליים והאישיים . עליית הנאצים לשלטון היתה "חבטת ההיסטוריה" על ראשה , שגרמה לה להכיר באתגר ובאחריות הכרוכים בהיותה יהודייה . "כאשר תוקפים אותך משום היותך יהודייה , עלייך להתגונן כיהודייה , לא כגרמנייה , לא כאזרחית העולם , לא כבעלת זכויות אדם , " כתבה . "השייכות ליהדות נהפכה לבעיה שלי , ובעיה זו היא פוליטית . " בפריז , שאליה הגיעה מגרמניה , למדה עברית , "כדי להכיר את עמי , " חיפשה עבודה מעשית בתחום היהודי , ומצאה אותה בארגון "עליית הנוער . " מאמצע שנות ה30– עסקה בהעלאתם של ילדים ובני נוער יהודיים לארץ–ישראל ובהכשרתם לקראת העלייה . היכרותה וניסיונה עם יהודים מתבוללים ועם יהודים ציוניים בצרפת ובארצות הברית בשנות ה30– וה40– של המאה ה20– החזירו אותה אל מחקריה ואל עבודת ההגות שלה דרך דיון מעמיק באנטישמיות וב"שאלה היהודית . " בניסיון ההתבוללות של היהודים במאות האחרונות ראתה לא רק כישלון היסטורי , אלא בגידה בערכים האנושיים העמוקים ביותר . כדי להצליח להתבולל באמת , כתבה ארנדט , צריך היה ה"מגיען" ( parvenu ) החברתי להקריב כל דחף אמיתי , להעלים את האמת , לעשות את האהבה למכשיר ; לא רק לדכא כל תשוקה , אלא גרוע מזה , להמיר אותה ולהופכה אמצעי לעלייה חברתית . במהלך ההתבוללות ובדרכו מעלה בסולם החברתי היה היהודי ה"מגיען" צריך לא רק להינתק מבני עמו האחרים שלא הצליחו לעשות זאת , אלא גם להקריבם , וכך "היה לנבל . " הפתרון היחיד לשאלה היהודית היה , לדידה , מרידה , הפיכת מעמד המנודה ( pariah ) של העם היהודי למרידה מבחירה , להתקוממות פוליטית של היהודים , כקבוצה וכיחידים , כדי להתקבל "כיהודים" שווי זכויות אל תוך החברה האנושית . בציונות בראשיתה היא ראתה אקט גדול של מרידה ושל שחרור מן הסוג הזה , וניסיון פוליטי לחזור אל ההיסטוריה . אבל עד מהרה החלה ארנדט לאבחן בציונות מגמות שליליות של פוליטיקת שתדלנות , של הסתמכות על מעצמה גדולה זו או אחרת , של תפיסת האנטישמיות כתופעת קבע א–היסטורית , ושל ראיית היהודים כקורבן נצחי , אובייקט סביל וחף מאחריות לשנאת אחרים שאינה משתנה לעולם . ערב הקמתה של מדינת ישראל כתבה סדרת מאמרים ובה צפתה בצלילות ובחריפות כי ישראל תאמץ לה צביון אתנוצנטרי , קלריקלי , גטואי ומיליטריסטי . מאמריה שפורסמו בשנות ה40– בכתבי עת יהודיים בארצות הברית העלו את חמתו של הממסד היהודי והציוני כבר אז , והיו כעין אקדמה לפולמוס חנה ארנדט בטקס חתימת מסמכי ההתאגדות של הקרן על שם יהודה מאגנס , דצמבר . 1948 עניינה בעמה וביהודיותה וניסיונה לרדת לעומק הטרגדיה היהודית עיצבו את מחשבתה והגותה בתחום הפוליטיקה והפילוסופיה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא