הגות יהודית מודרנית לאחר השואה

עמוד:32

השואה כהמשך של ההיסטוריה האירופית ולא כשבר שלה . ראשית תקופת האמנסיפציה היא , לדידו , גם ראשית התעוררות האנטישמיות המודרנית . השואה הביאה תהליך זה לשיא מחריד . מבחינה זו מסמנת השואה את ההכרח בהתכנסותו הלאומית של כלל העם היהודי למדינת ישראל ואת הצורך לעשות את עם ישראל לעם חזק המסוגל להגן על עצמו בכוחותיו והשוכן במסגרת טריטוריאלית מוכרת ככל העמים . עם זאת אין שבייד מקבל את השואה כהנמקה זהותית לבחירה ביהדות . אמנם השואה החזיקה את הציבור היהודי כיהודים בעל כורחם וזיכרון השואה הוא חוב מוסרי כלפי אלה שהושמדו , אלא שאין לבנות את עניין הזהות היהודית בת ימינו על אירועי השואה . לא שנאת העמים נגדנו עושה אותנו יהודים , אומר שבייד , אלא אהבת בני העם לו ולמורשתו , "ימשיכו להיות יהודים רק אלה מבניו היודעים את מורשת העם והחיים את תכניה . " מכאן אף מיקומו של יום השואה ברצף התודעתיההיסטורי , בין מורשת יציאת מצרים של פסח על משמעויותיה לבין המוטל על הציבור היהודי כנגזרת של הריבונות הלאומית . כך משמש , לדבריו , זיכרון השואה גורם מזהה ומאחד המגלם בתוכו היסטוריה קודמת ונושא איתו משמעות מחייבת לקראת העתיד הלאומי . את "לקחי השואה" יש לפרש במונחים לאומיים ; זיכרון השואה מבנה את האחריות האישית להמשך קיום העם אל מול כל הניגודים הפנימיים ומאפשר את חידוש הסולידריות והערבות ההדדית . סולידריות שהיא היפוכה של האינדיווידואליזציה מהתקופה של טרם שואה . וכך היהודים מאשרים באמצעות זיכרון השואה את הכרת הגורל הייחודי שמעבר לכל נורמליות כזיכרון מעצב זהות . הממד האוניברסלי של השואה , על פי שבייד , מתבטא באישור מחודש של מעמדו המוסרי המיוחד של העם היהודי בין אומות העולם . הפילוסוף עדי אופיר , המייצג את ההשקפה השנייה , מזהיר מפח האינסטרומנטליזציה הציונית ( או אחרת כלשהי ) של השואה ; ומפח הקידוש – יהודי , נוצרי או הומניסטי אוניברסלי , המזינים ומעצימים זה את זה . את השואה , הוא אומר , ניתן וצריך להבין כתהליך אנושי ובמשמעות אוניברסלית וייחודית . את המוות המתועש יצרו רופאים , ארכיטקטים , מהנדסי בניין ומהנדסי רכבות , כימאים , פקידים ומנהלים שאיש לא כפה עליהם להשתתף . תחת משטר שייצר מעצם מבנהו עוד ועוד סבל אינסופי , היתה המדיניות כלפי היהודים ייחודית רק בשיטתיות שנועדה להרעה מתמדת של מצבם . תפיסת הזהות היהודית לאחר השואה כ"א C ד מוצל מאש" יוצרת , על פי אופיר , זיכרון מסויט של מי שסיוטיו מעצבים את חלומותיו והוא שב ומונה את אבדותיו במחזוריות פולחנית ; " מי שבעצם נוכחותו החיה הוא תזכורת לחורבן ואינו חדל מלהאשים , לדון ולהרשיע אחרים ולהישבע שהוא לעולם לא יהיה עוד קורבנם . " זיכרון השואה יצר , לדבריו , את הסובייקט הקולקטיבי של "העם היהודי שנהרג . " וכל יהודי חי מצווה להיות עד לחורבנו . משמע , כדי להתקומם נגד החיסול המושלם , צריך ליצור את העדות לחורבן באמצעות שימור וטיפוח הזיכרון , אלא שהזיכרון מייצר נוכחות מחודשת של הסבל והרוע הנאצי . כלומר , הזיכרון וההשכחה מעורבים זה בזה . הזיכרון הוא אישור לחורבן והכחשה של מוחלטותו ; זיכרון המרד , וזיכרון שארית הפליטה , מאפשרים להכחיש את מוחלטות ההרס , אך יש בהם ממד השכחה של פרטים ותהליכים ה"עשויים לסבך את הסיפור . " מול תהליך זה מציע אופיר מבנה דעת המפרק ומנתח את אירועי השואה ; הסיבות , המהלכים , דפוסי ההתארגנות , מקורות השליטה וכיו"ב ; פירוק שהוא מהלך של איתור והרתעה נוכח אפשרותה של שואה נוספת , דווקא משום שהוא מדגים את היתכנותה ואנושיותה של הזוועה . משמע כל אדם עלול להיות לקורבן ובאותה מידה כל אדם עלול להיות שותף למעשה הטבח . " התמודדותו המוסרית של היהודי עם השואה , " אומר אופיר , " פירושה היום האנשה של מעשה ההשמדה ואוניברסליזציה של אפשרויותיו . האוניברסליזציה של השואה היא כיום מרכיב חיוני בתודעתו העצמית של היהודי , דור אחד אחרי אושוויץ , ותנאי הכרחי לקיומו המוסרי . " ההיסטוריון אביעד קליינברג מפנה את תשומת הלב לכך שהצורך הדחוף ביותר בקהילה שאסון פוקד אותה הוא במתן משמעות לסבל . הנטייה להפוך את קורבנות האלימות למרטירים ואת הנרצחים החפים מפשע לקדושים " ) קדושי השואה ( " יוצרת מערכת של ייצוגים פומביים משטחים ומרגיעים . תהליכי מיסטיפיקציה מקדשים את הפרדוקס של צמיחת הגאולה מתוך תהומות הזוועה . ככל שיעבור הזמן יגבר הצורך בהסבר כולל כלשהו . המסרים הסותרים והמטרידים יישכחו , והדבר יאפשר את הוצאת הטראומה מן ההיסטוריה האנושית והכללתה בהיסטוריה הקדושה . קליינברג אפוא , בניגוד לשבייד , מבקש "להציל את הייחודי והפרטי מפני רודנותם של מחפשי המשמעות . " ההסבר של השואה דורש אנטי–תיאולוגיה , פרוזה סגפנית ולא מיסטיפיקציה . הדגשה יתרה של ייחודיותה , וכישלון השפה הרגילה לתאר אותה , מוציאה את השואה מן ההיסטוריה : "עלינו להתייחס אליה כאל מעשה אנושי הניתן להבנה במונחים אנושיים , יומיומיים , לבל תהפוך לשריד קדוש לארגומנט פילוסופי , שמיטשטשים בו פניהם של המתים . " הפילוסוף ירמיהו יובל , במסה משנת , 1975 אומר כי מה שמטריד אותו הוא "האופי האנושי , האנושי מדי של טרגדיה היסטורית זו . " את השואה הכינו וביצעו לא השטן ולא חיות

כתר הוצאה לאור

למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר