|
|
עמוד:31
אז ידע שהמעט שהכיר מן הספרות העברית לא הותיר ספק בעיניו שלא ימצא שם כלום . כל חייו חיפש שייכות ברורה בדרך חייו , בין הזהויות שנכפו עליו , אך בסופו של דבר חזר להשתקע בתרבות האירופית . פרידלנדר מעיד שנותר אמביוולנטי כלפיה בתחושתו ובהכרתו והוא כמ @ להתפייס עם אירופה שהפנתה לו עורף . אך גם כאשר הוא חש "מיודעות נעימה" לשפה , לרחובות ולשירים , הוא מעיד שנותר שייך לקבוצת התלושים , "אנו יודעים כי מתחת לפני השטח התמימים של המילים והדברים אורבים לנו בכל רגע התהומות . " פרידלנדר , המעיד על עצמו שהוא קורבן נסיבות , אינו יכול ואף אינו רוצה למחות את טראומת העבר . כמי שחי בשולי הפורענות , הוא נותר בעיני עצמו בחזקת צופה יותר מאשר קורבן , ואומר : "נגזר עלי , אם כן , לנדוד בין עולמות אחדים , שאני מכיר אותם , מבין אותם – אולי טוב יותר מרבים אחרים – אבל בכל זאת בלי שאהיה מסוגל לחוש הזדהות ללא סייג , בלי שאהיה מסוגל לראות , לתפוס ולהשתייך באופן מיידי ומוחלט . " הדוגמאות האלו מדגימות את הטענה בדבר משקלה הסגולי של העדות כמורשת חיים . העדות פונה למאזין ולצופה ומטילה עליו את המשימה של הקניית משמעות לשואה . שושנה פלמן מדגישה כי העדות האישית חושפת את מה שאין ההיסטוריה יכולה להעיד עליו , ומייצרת תביעה בלתי נלאית של קשב . לא כל שכן עדות שיש בה נוכחות של העד ובה נעשים הצופים והמאזינים "גם מיופי כוח וגם נידונים להקשיב . " השואה כנקודת מוצא להבנת ההיסטוריה האירופית והיהודית והזהות היהודית הדיון על השואה כנקודת מוצא להבנת ההיסטוריה האירופית , הזהות היהודית והציונות מייצג שתי נקודות מבט מרכזיות . האחת היא זו הקובעת שהשואה מוכיחה את צדקתה האולטימטיבית של הציונות ואת הכישלון המוחלט של הגלות . מבחינה היסטורית מסמנת השואה את שיאו של קונפליקט מתמשך בין העם היהודי לאומות העולם . השמדת היהודים התאפשרה , בין השאר , קובע הסופר א"ב יהושע , משום שמעמדנו בעולם אז לא היה לגיטימי , "אי הבהירות שלנו עצמנו כעם חשפה אותנו לאגרסיה פתולוגית של כוחות היסטוריים שאינם יכולים לעמוד במצבים דו–משמעיים . " השקפה זו מדגישה על פי רוב את הממד היהודי הייחודי של השואה . בהשקפה האחרת מוצאים ביטוי שני טיעונים משולבים : טיעון הרואה בשואה שיאו של תהליך ברוטליזציה של החברה והמדינה התעשייתית ופיתוח מכניזם של רוע , מבחן נדיר , אך מהימן ורב משמעות של האפשרויות החבויות בחברה המודרנית ; וטיעון הרואה את רצח היהודים כתוצר נלווה של נסיבות מדיניות כלכליות וחברתיות ספציפיות , ומבקש להדגיש את חשיבות הדיון באוניברסליות של השואה . הגדרותיהם של הוגים שונים את הזהות היהודית לאחר השואה קשורות בהבדל בין הגישות האלה . גרשון שקד , חוקר הספרות , הנושא עמו את טראומת החרדה של ילד , קורבן אלימות בווינה של שנת , 1938 טוען כי יש לחתור לזהות יהודית–ציונית . לאחר השואה אין עוד אפשרות אמיתית להתפתחות של תרבות יהודית קולקטיבית בגלות . יש ניגוד שורשי בין הגולה שבה קיימת אופציית הגלות , שסמלה הכותל המערבי , לבין הציונות היוצרת אופציה של מאבק המבטלת את הגולה , שסמלה מצדה . חזרתה של תחושת החרדה לתודעה היהודית הציונית לאחר מלחמת יום כיפור רק חידדה את ההבנה הדיאלקטית כי "אין מקום אחר , " במובן של מאבק אישי וקולקטיבי מתמיד על זהות יהודית עצמאית . אליעזר שבייד , בדומה לתפיסתו של א"ב יהושע , מזהה את קריקטורה אנטישמית משנת 1920 מאוסטריה : נחש בעל ראש יהודי חונק את הנשר האוסטרי . מזווית-ראייה יהודית , ראיית השואה כשיאו של הקונפליקט בין העם היהודי לאומות העולם וכצידוק האולטימטיבי של הציונות ; מזווית-ראייה כללית , השואה כשיאו של תהליך ברוטליזציה של החברה והמדינה .
|
למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית ע"ר
|