הגות יהודית מודרנית לאחר השואה

עמוד:29

מאפשרת להציג ולו באופן חלקי את המורכבות של תחום הנושאים הזה . העדות כמורשת חיים העדות והעדים לאירועי השואה מוצגים על פי רוב כמפתח לאפשרות של "מי שלא היה שם" להתקרב להבנת השואה , גם אם אין בעצם אפשרות "לומר את האמת , " דהיינו , כדבריה של שושנה פלמן , לשחזר את "הכאב החי . " העדות יוצרת הקשר בו–זמני של "הפנים והחוץ . " יתרונה בהבניית הקשר שלא היה קיים בזמן השואה ואינו קיים היום בין הפנים לבין החוץ , ביצירת המגע ביניהם ובקיום דיאלוג . עיון בעדויותיהם של ארבעה יוצרים , ניצולי שואה , העוסקים בשואה באספקלריה של הווייתם כאנשי התרבות האירופית טרם השואה , כתודעה שאינה מסוגלת להשתחרר , מסייעת לבחינתן של ההגות והכתיבה על השואה שמקורן בניסיון אישי בתקופת השואה . התנסותו באושוויץ חשפה בפני פרימו לוי , כימאי וסופר יליד טורינו , את התגלמותו היומיומית של הרוע הקיצוני שהופעל בידי בני אדם בהתפרטותו למציאות שבה האכזריות ונוכחות המוות היו להרגל שמחק את שרידי אנושיותם של המעונים . בה בשעה הראתה לו התנסות זו עד כמה , בהוויית מחנה הריכוז , שביר ורופף היה המגן של אמות המוסר גם אצל הקורבנות . לוי הבהיר והזהיר שהוא מודע להבדל התהומי שבין הרוצחים לקורבנותיהם , אך העיד שרק מתי מעט מבין האסירים עמדו בניסיון שלא להיכלל ב"אזור האפור ; " אותו "אזור" שבו שיתפו האסירים במידה מסוימת פעולה עם הרשויות . החיים במחנות גזלו מהאסירים את המרחב שבו הם יכולים להרהר , לחשוב בהיגיון , לחוש רגשות . אמת המידה המוסרית השתנתה . " הצטמצמנו לרגע ההווה כבעלי החיים האלה , " "כל אחד נהפך לקין של אחיו , " מעיד לוי על עצמו ועל אסירי המחנות . בתנאי מחנה הריכוז לא יכלה התרבות לסייע ; הדעת , האמנות והשירה לא עזרו להבנת פשר המקום שאליו הוטלו . לא היה אפשר להיות אדם מוסרי במחנות ולהינצל , משום שכמעט בלתי נמנע היה להיות שותפים לגרימת סבל לאחר . מבחינה זו היה ה " לאגר " אוניברסיטה שבה לימדו להתבונן ולאמוד את בני האדם . לוי דן בתפיסת השררה – הרוע מזה וסבלו ואפסותו של האדם מזה – כתוצר של פעילות אנושית . " הייסורים הם הכוח היחיד הנוצר מלא כלום , בלי עלות ובלי עמל . די לא לראות , לא להקשיב , לא לעשות , " אמר . דפוסי החיים במחנות הריכוז , אף שהם דוגמה קיצונית , יש בהם כדי להסביר מבנים חברתיים . אנשי הס " ס לא קורצו מחומר שונה מזה של שאר בני האדם , והחברה הגרמנית , הגם שאין להאשימה קולקטיבית , אינה פטורה מאחריותה . החלטתו של פרימו לוי להעיד היא לו הכרח קיומי שנבע מההכרה שתקופת מאסרו היתה מרכז חייו . על העדות לעצב את פני הדור ועל ההיסטוריה של השואה לשמש השלמה לעדות הישירה , לגשר על הפער שבין התיאור הרגשי של חוויות המחנה לבין האסוציאציות של הקורא הנשענות על הרגלי מציאות חייו בהווה . שימור הממד החווייתי של הסבל והאימה נחוץ כמחסום רגשי בפני הישנות תהליך מחיקת בני אדם בעולם התעשייתי . יהדותו של לוי נגזרת מהשתייכותו לקבוצה הנחותה ביותר " ביקום הנאצי , " למי שגורלם היה הטראגי ביותר , למשוללים כל אפשרות תקשורת , למי שחשו , מעל כל דבר אחר , תחושה של נטישה ועלבון צורב . ליהודים לא היה לאן להימלט , פיזית ומטפורית , מגורלם . לוי מודע לכך שלמאמין , בכל אמונה שהיא , היה מחר שלמענו יכול היה להקריב את חייו ונותרה לו האמונה באפשרותו של הצדק . ואילו אצלו , איש התרבות האירופית מצד אחד ו'לא מאמין' השייך לקבוצה הנחותה ביותר מצד אחר , קיבעה חוויית הלאגר , ורשעותו המבהילה , את חילוניותו . זו החוויה שמנעה ממנו לדבוק בכל צורה של השגחה עליונה או של צדק בעולם הבא . הדפס של סטפניה דרטלר-פלין , מארכיון "יד ושם . " העדות והעדים לשואה מוצגים על פי רוב כמעלים את השאלה אם "מי שלא היה שם" יוכל להתקרב להבנת השואה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא