ארץ–ישראל בתודעה ובהגות היהודית

עמוד:18

לעמים אחרים לשם ההישרדות . ניתוח זה חייב תוכנית שונה מכל התוכניות הקודמות למאבק באנטישמיות . ההשקפה הליברלית על האנטישמיות נשענה על ההנחה האופטימית שזהו שריד אי–רציונלי מן העבר והוא ייעלם עם ה 5 דמה . הדור שנתקל בשרידי האנטישמיות אמור היה לגבור עליהם באמצעות הפצת השכלה ורווחה חברתית . המאמצים צריכים לפיכך להיות מכוונים לשכבות המפגרות והנבערות של החברה הכללית , ובהתחשב באי–ביטחון של היהודים הלברלים צריך להפנות את המאמצים האלה גם אל שכבות מסוימות בחברה היהודית לשיפור תדמיתן . יהודים שהיו בטוחים יותר בעצמם , בעיקר לאחר שהתנסו באנטישמיות של אנשים מתורבתים בשכבות מבוססות , הגיבו ביתר גאווה על העלבון . אף על פי כן ראו גם אלה באנטישמיות עניין לבקרה חברתית , וגם לדעתם היה מצעד ה 5 דמה שאין לעוצרו עתיד לרפא , בסופו של דבר , את המחלה . לעומת זאת , התפיסה הציונית , שלפיה האנטישמיות תתמיד כל עוד יהיו היהודים עם חסר בית , מפוזר ומפורד בקרב הגויים , חייבה פתרון אחר הנשען כולו על מעשיהם של היהודים עצמם . חזרת היהודים למולדתם תפגע בשורשי האנטישמיות , ולשם כך צריכים היהודים לרצות בה . הגישה הזאת עמדה בניגוד מוחלט לכל הגישות שהיו מקובלות עד כה למאבק באנטישמיות . הציונים נטו לראות בהפצת תעמולה נגדית לתעמולה האנטישמית תחליף לא יעיל לפעולה ממשית , ואילו למאמצים לשיפור " התדמית " היהודית התייחסו כאל מעשים מבישים . ציונים ליברלים אחדים , בעלי נטייה רציונליסטיתאופטימיסטית , האמינו שניתן להגיע למעין הסכמה עם אנטישמים הגיוניים בדבר נטישת היהודים את ארצות מגוריהם , ששני הצדדים ייצאו ממנה נשכרים . הם קיוו שאנטישמים כאלה יסייעו ליהודים לרכוש לעצמם מולדת . ציונים אחרים היו אופטימיים פחות בנוגע לפעולה כירורגית מעין זו שתסתיים בנטישה המונית של היהודים את ארצות מושבם . הם צפו שהקהילות היהודיות יישארו רובן בארצות מגוריהן , לפחות בעתיד הנראה לעין , כשהן חשופות לאנטישמיות . אך הקהילה שתצמח מתוך חירות במולדת תיצור דגם רצוי של חיים יהודיים , תחיה ערכים יהודיים ותהיה מקור לגאוות התפוצות היהודיות . תקומתה של ישראל בשנת 1948 היתה אירוע שלא צפו אותו מראש הריאליסטים שבין מי שעמלו למענה בדורות הקודמים . האופטימיים ביותר קיוו להישג קטן מזה והתפללו לתקופת חסד ארוכה יותר לפני שיהיה עליהם להתייצב מול ההכרעות הגורליות שחייב אירוע זה . באותה מידה ניתן לומר שגם הפסימיים שבין הציונים לא ציפו למאורעות שידמו לשואה . זו היתה התפרצות של אנטישמיות שמעבר לגבולות ההבנה האנושית ומעבר למה שהיהודי הכנוע ביותר יכול לסבול . לא רק הציונים , אלא כל היהודים , נדרשו לחשוב מחדש על מצבם בדור האחרון . הציונים נוכחו לדעת שהאנטישמיות היא חיזיון מתמיד יותר מכפי שחשבו . יהודים חזרו בהמוניהם לארץ האבות , קהילות רבות נעלמו במהלך יציאת–מצרים זו , וקמה ריבונות יהודית מחודשת . אך האנטישמיות , ששורשיה , כביכול , נגדעו , לא נעלמה . מדינת ישראל נעשתה – כבר לפני מלחמת ששת הימים – היעד החדש להתקפותיה , ובתוך כלל הביקורת על מדינת ישראל הנובעת גם ממקורות אחרים , כגון מדיניות הכיבוש והסכסוך בין העמים , ניגודי המעצמות ויחסי האיסלאם והמערב , ניתן להבחין אצל חלק ממבקרי ישראל גם בגוון המיוחד לה . העמדה הליברלית ספגה גם היא מהלומה קשה . שלטון היטלר הרס ללא תקנה את האמונה שמצעד ה 5 דמה יוכל לגבור על האנטישמיות . ברור שסיבותיה מתמידות יותר מנחשלותן של שכבות מפגרות , וגם המרפא לה עשוי לחייב אמצעים רדיקליים יותר . הניסיון לגבור עליה באמצעות רפורמות תיאולוגיות בכנסיות הוא אמצעי אחד מאלה . וכך חזרה ונפתחה הבעיה של יצירת שיווי משקל חדש בין סובלנות לאנטישמיות . במצב החדש חייבים הציונים שלא לראות באויבים לאומיים נורמליים גילוי של אנטישמיות . הליברלים חייבים ללמוד לראות באנטישמיות בסיסית דבר שהוא שונה מחיכוך חברתי רגיל . שתי הגישות צריכות להשלים עם כך שכל הצלחה במאבק באנטישמיות תהיה חלקית . ( עובד בידי מנחם ברינקר ממאמרו של בן הלפרין ז"ל ) ארץ–ישראל בתודעה ובהגות היהודית מוקי צור המקרא מייחס מעמד מיוחד לארץ–ישראל . היא מוצגת בו כיעדם של נדודי האבות ומחוז ההבטחה האלוהית . לפיו , מתגלה בה האל . ממנה נמלטים לעת רעב , אך שבים אליה כעם ויורשים אותה , כדבר ההבטחה , שאת תנאיה מתפתה העם להפר . בה מתנחלים השבטים ונלחמים על נחלתם ובה מכוננים השלטון והפולחן . פועלים בה מלכים ומורדים , נביאים ומשיחים , ונערכים בה מאבקים על הקדושה , הצדק , המעורבות המדינית בסובב וההשגחה האלוהית . גבולות הארץ משתנים , אך בתוכם

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא