|
|
עמוד:13
" הרגשת הזמן , " אפוא , של "הלומי הפחד , " פחד המלחמה הנוראה , היא המדברת כאן ללבו של סונה , בהבדילו לטובה את שיריה משיריהם של שאר משתתפי הקובץ . אין תמה , לכן , שהיא , הזקוקה כל כך לאב רוחני , החותרת בכל כוחה לאמץ לעצמה אוטוריטה שתוכל להישען עליה , מסכמת פגישה זאת במילים : מה שאינני יכולה לסלוח לו הוא שנטל ממני את כל הטעם לפגישות עם בני אדם אחרים . כי כולם נראים טיפשים לעומתו . ומה שמוזר ביותר , לא חסרי מוח בלבד , אלא גם חסרי לב . הזכות הזאת להכיר אדם זה , הייתה גם לאסון . המעיין ביומנים יכול להבחין בהם במה שלאה גולדברג מכנה , בהשראת טולסטוי - "העבודה המורכבת של כוחות הנפש שלכל האחרים אין בה חלק" ( הערת במה במערכה השלישית של המחזה "בעלת הארמון , ( " ולהיווכח איך חוויה חושנית עזה מקריאה , שמיעה , או ממראה עיניים או מגע בין אישי שנחרתה ביום מן הימים בלבה , עוברת מין מטמורפוזה ומחלחלת בשינוי צורה אל שירתה . יהודית פרייס , מזכירתה הקשובה למחוזות השיר , הפנתה תשומת לבם של כמה שוחרי שירה לאותה פיסקה ב"מלחמה ושלום" - יצירה שלאה גולדברג העריצה במיוחד — המספרת על עץ האלון הזקן שנקרה בדרכו של הנסיך אנדריי , בעת נסיעתו לאחוזה של משפחת רוסטוב , והצביעה איך חוויה טולסטויאנית זאת , הדנה בתנועה הנצחית של חליפות ותמורות בטבע ובנפש האדם , מתגלגלת במוטו של מחזור השירים "עם הלילה הזה . " וכראייה מסייעת לאמיתות הבחנתה , הציעה לעיין אף בקטע הרלוואנטי לנושא הנידון , במסתה של לאה גולדברג על "אחדות האדם והיקום ביצירת טולסטוי" ( הספרות הרוסית במאה התשע-עשרה , ספרית פועלים , ( 1968 , דברים שאכן ראוי לעיין בהם ולהביא מתוכם משפטים אחדים : והימים ימי ראשית אביב , והוא [ אנדריי ] עובר על פני יער לבננים שמשני צדי הדרך : ( ... ] " על אם הדרך עמד אלון , היה זקן מן הסתם פי עשרה מן הלבנים שהיוו את היער . עבה היה פי עשרה מכל עץ לבנה וגבוה מהם כפליים . אלון ענק היה , שאין להקיפו אלא בשני זוגות של זרועות , ובדיו נשברו , כנראה , זה
|
|