|
|
עמוד:8
הפירות שם . הזמן רשם על פני שתיהן אותו מכתב עצמו , שכולו חוכמה ואירוניה , ופקפוק גדול כלפי כל אדם , קרוב או זר . " שם היה לנו שדה . שם היה כרם . עכשיו תראה איזה גן פורח יש לנו כאן " , ושולחת את ידה החומה , הקמוטה , על פני החצר הזעירה . " אבל עשינו גינה " , ממלמלת כלתה , אשה בעלת יופי פראי , צועני , לא שקט : "עשינו גינה בפחיות " . ומראה לי כמה פחיות של מלפפונים חמוצים הניצבות על ראש גדר הלבנים ומנביעות מתוכן שיחי גראניום אדומים , בשפיעה משונה , כאילו הם שואבים את חיותם ממקור של פריון רחוק , בראשיתי . חיים מוזרים . כפולים וחצויים . כל מי ששוחחתי אתו במחנה מאומן - כמעט מילדותו - לחיות את חיי הכפילות הזו : הם שרויים כאן , מאוד כאן , משום שלמצוקת יש כורח עריץ של פיכחון , והם גם שם . כלומר - אצלנו . בכפרים , בערים . שאלתי ילד בן חמש מהיכן הוא , וענה לי מייד " , מיפו " . ראית פעם את יפו " ? לא . אבל סבא שלי ראה " . אביו , כנראה , כבר נולד כאן , אבל סבא היה מיפו . והיא יפה , יפו " ? כן . יש בה פרדסים וכרמים וים " . ולמטה , במורד השביל , פגשתי נערה ישובה על גדר בטון וקוראת בחוברת מצולמת . מאיפה את ? היא מלוד . היא בת . 16 היא סיפרה לי בצחקוקים על יופיה של לוד . על בתיה שהיו גדולים כארמונות " . ובכל חדר שטיח מצוייר . והאדמה שם היתה נהדרת , והשמיים כחולים תמיד " . זכרתי את שורות הגעגועים של יהודה הלוי על "טעם רגבייך - לפי מדבש יערב , " ואת ביאליק ששר לארץ ש"האביב בה ינווה עולמים , " איך מפליאים הגעגועים ל ! פות את האהובה , וכמה מוזר היה זה , בצחיחות הבטון האפורה של דהיישה , לשמוע משפטים כל כך מלאי יופי לירי , דיבורים הנאמרים בלשון גבוהה מן היומיום , נמלצת ובכל זאת עשויה בשגרות קבועות , כמין תפילה או שבועה : "והעגבניות שם היו אדומות וגדולות , והכל בא אלינו מן האדמה , והאדמה נתנה לנו ונתנה " . נסעת לשם , ללוד " ? מה פתאום " ? לא מסקרן אותך לראות את זה עכשיו " ? רק כשנחזור לשם " . כך ענו לי גם האחרים . הפלסטינים נוקטים בכך , כידוע , אסטרטגיה
|
|