|
|
עמוד:11
הסבירה לי ששם אביו של אלי כהן היה אמין ושם אמו סעידה , שהוא היה יהודי מצרי ושאני יהודי עיראקי . היא נהגה לעשות אידיאליזציה לעבר היהודי בעיראק , ודבקה בגרסתה גם אחרי , 1967 עת חל מהפך לרעה בייצוג ההיסטורי של יחסי יהודים ערבים . סבתא , שהגיעה מעיראק בשנת , 1950 אמרה שעקירתם של יותר ממאה אלף יהודים מעיראק בשנות החמישים , תוך מחיקת עברם , היתה ברברית . היא לא קראה את ה"תזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה" מאת ולטר בנימין , אולם היא בוודאי היתה מסכימה עם בנימין שמנקודת המבט של הקורבן , ההיסטוריה אינה התפתחות פרוגרסיבית אלא קטסטרופה מתמדת . שכמעט כל מסמך של ציוויליזציה הוא גם מסמך של ברבריזם . בניגוד למקובל , סבתא לא ראתה ביהודים וערבים שתי קטגוריות המוציאות זו את זו . היא המשיכה לחיות בישראל כיהודייה אדוקה בדתה אך מעולם לא הכחישה את זהותה ותרבותה הערבית . אני כן . בילדותי נאבקתי בהורי ובתרבותם , שנתפשה בעיני כתרבות ערבית עוינת . המצאתי פתרונות יצירתיים כדי לסגור או להשבית את מכשיר הרדיו כשהאזינו בבית לאום כולת'ום , פריד אל אטרש או עבד אל וואהב . למרות שהמזרחיות שלי ושל משפחתי העסיקה אותי רבות , לא נתתי לה דרור . מבחינתי , לא היה זה כרטיס כניסה מוצלח אל תוך הישראליות . הכחשה הוא מושג מפתח במחשבה הפסיכואנליטית , אולם יש לו גם הקשר סוציולוגי . הרגע שבו יתברר לי שאותה הכחשה , שנתפשה אצלי כחוויה פרטית , הינה למעשה תופעה קולקטיבית , יהיה עבורי רגע של גילוי . הגילוי שחוויית ההכחשה הינה חוויה מעצבת אצל רבים מבני דורי . אלמד לא רק שהכחשה אישית עשויה להצטבר לכדי הכחשה קולקטיבית , אלא בעיקר שהכחשה קולקטיבית מולידה הכחשה אישית . באופן פרדוקסלי , הסוציולוגיה שהובילה אותי במחוזות ההכחשה בצעירותי היא אשר אפשרה לי לימים להתגבר עליה . בשנותי הראשונות באקדמיה לקח אותי העיסוק הסוציולוגי שלי אל מחוזות רחוקים ובלתי רלוונטיים לסוגיה המזרחית . את לימודי השלמתי בארצות הברית ואת עיקר מחקרי בעשור הראשון לעבודתי האקדמית הקדשתי לחקר הקפיטליזם הניהולי . אספתי מסמך למסמך על מנת לחקור את התפתחותה של השפה הניהולית מאז המאה ה 19 ואת צמיחתו של מעמד המנהלים . ביקשתי להראות שמעמד זה צמח לא רק משום שהיה נחוץ ( טענת ה"צורך ( " אלא בעיקר משום שהשכיל לעמוד בתווך ולנצל מאבק אלים בין עובדים לבעלי הון על מנת להמציא את עצמו . עמדתי בעבודתי על הדינמיקה של הידע הניהולי . ביקשתי להראות כיצד משגשגת התיאוריה הניהולית דווקא בזמנים פוליטיים קשים וכיצד מלבינה שפת הניהול את ההקשר הפוליטי שבתוכו היא צומחת . אולם לא פחות מאשר בחקר הניהול , עסקה עבודתי באופנים השונים שבהם ידע מתפתח , מועבר ממקום למקום , מתורגם מחדש או נחסם . מבחינה מתודולוגית , מחקרי על הניהול - כגוף ידע ובמעמד - עסק בשאלות של תודעה , כוח , דה פוליטיזציה , הלבנה או הכחשה . עשיתי דרך ארוכה ומפותלת עד שהגעתי שוב אל סוגיית ההכחשה . העיסוק הביקורתי בתופעת הניהול סיפק לי . תובנות רבות גם על הכחשת הרלוונטיות של המזרחיות .
|
|