|
|
עמוד:14
ישראל ברטל ושמואל פיינר משה תסמן, העוסק בחקר יהדות מזרח אירופה, תנועת החסידות, הנשים והכתיבה ההיסטורית, ממשיך את הדיון של וולקוב בחידושים המתודולוגיים של כץ" ותורם לדיון תרומה ניכרת בכך שהוא ממקם את כץ" בקהילת המחקר הסוציולוגית הבינלאומית של שנות הארבעים והחמישים, וטוען שצריך לראות בו את אחד המפתחים של "הגל השני של האגף ההיסטורי של הסוציולוגיה ההיסטורית." רוסמן רואה בכץ" מהפכן מתודולוגי וגם מהפכן בזכות החידושים הרבים שהכניס למחקר ובשל עמדותיו הנועזות. עם זאת, רוסמן מצביע על חולשת המתודולוגיה כאשר היא מיושמת בתיאור החברה המסורתית, שכן דומה שהיא נתנה אישור לתפקוד היעיל של החברה המסורתית מבלי להתייחס אליה באופן ביקורתי. מטעם זה, למשל, היו יכולים שלומי אמוני ישראל להתגאות שקיבלו אישור מדעי לתמונת העבר שלהם, שהתייחסה אל העולם הטרום מודרני כעולם ללא פגם )גם שמואל פיינר הצביע על נקודה זו בדיונו על ההבניה הדתית של מחקרי כ"ץ.( את עיקר מאמרו מייחד רוםמן לדיון הראשוני והחלוצי של כ"ץ, כבר בשנות הארבעים, בנשים יהודיות. נראה שכץ" הקדים את זמנו וללא ספק יסד את המחקר על חיי נשים. ואולם, רוסמן מראה שדווקא כאשר החל לעלות גל הפמיניזם נעלמו הנשים מכתיבתו של כ"ץ. בשנות השבעים כבר נטש כץ" למעשה את המתודולוגיה החברתית שלו ולא מצא אותה מתאימה לתיאור ההיסטוריה היהודית. מכיוון ששאלת הנשים נשתלבה במחקריו בשל המניע הסוציולוגי, הרי כאשר עזב את כלי הסוציולוגיה לטובת היסטוריה אינטלקטואלית נעלמו גם הנשים מדרכו המחקרית. כץ" היה אמנם רחוק מן המהפכה הפמיניסטית, כפי שמדגים החלק האחרון של המאמר, המוקדש לוויכוח שהתנהל בשנות התשעים בין כץ" לחוה וייסלר. וייסלר מחתה ברוח הגישה הפמיניסטית נגד העדר הנשים בדבריו של כץ" על היצירה הרוחנית היהודית, ואילו הוא טען שנשים אכן לא יצרו תרבות יהודית. רוסמן מציין שכאן התגלתה צרות אופקיו של היסטוריון אינטלקטואלי, שדווקא בימים שבהם עדיין היה היסטוריון חברתי הכיר במקומן של הנשים בהיסטוריה. ישראל ברטל, חוקר ותיק של יהדות מזרח אירופה, דן בתמורות שעברה התייחסותו של כץ" לתנועה הלאומית היהודית. בתחילת דרכו לא הצליח כץ" למצוא בסיס אתני ללאומיות ותר אחר התהוות התודעה הלאומית, תוך כדי התעלמות מן האיבר המזרח אירופי של היהדות האשכנזית. כץ" לא הכיר בפוטנציאל הפרוטו-לאומי של החסידות והפחית בערכה, ואף לא הביא בחשבון חלופות לאומיות מלבד הציונות. עם זאת, בשלבים מאוחרים יותר של מחקרו, משלהי שנות השבעים, מאתר ברטל מפנה של ממש בדרכו. כץ" מזהה פרוטו-לאומיות במזרח אירופה, רואה בהשכלה כוח המקדם את הלאומיות, מגלה את אי הרצון של יהודי מרכז אירופה ומערבה להתבולל ואף מגיע למסקנה שיש לשנות את סדר הסיפור הלאומי: לא האנטישמיות חוללה את הלאומיות אלא הפרוטו-לאומית היהודית עוררה תגובה אנטישמית, ורק אחר כך גם הזינה
|
|