|
|
עמוד:13
את הזהות העצמית על ידי מפגש עם האחר . אוטופית , היה עדיף לגשר על פני הלאומיות , לשאוף לחברה אנושית אוניברסלית . לצערנו במציאות זה לא עובד . למרות הקידמה והטכנולוגיה לא נעלמות הקבוצתיות והזהות האתנית והלאומית , ולפעמים אף מתחזקות . לכן במציאות הקיימת השאיפה שלנו היא לחדד ולעצב את הזהויות , כי רק מפגש בין זהויות ברורות ובטוחות בעצמן יכול להוביל למפגש אמתי , בגובה העיניים , כאופציה לבניית חברה הומאנית וצודקת יותר . מתוך הניסיון הרב שצברתי בנושא , רק כאשר הקבוצה הערבית מתחזקת ומשילה מעליה את אבק רגשי הנחיתות והפנמת הדיכוי , רק אז היא גם עוזרת ליהודים להשתחרר מהיותם מדכאים , ורק אז מתקיים דיאלוג אמתי ושוויוני יותר בין הקבוצות . כמובן שתהליך כזה מלווה בהרבה כאב , כי כרוכה בו פרידה ממצב מוכר וידוע , ממציאות יציבה וברורה , גרועה ככל שתהיה - אבל הוא גם טומן בחובו תקווה לעתיד טוב יותר . אם המפגש יכול ללמד אותנו לגבי המציאות , כמו שאנו מאמינים , כי אז התחזקות המיעוט הפלסטיני כישראל ושיקום זהותו הלאומית , לא רק שאינם מהווים איום על היהודים , אלא הם הדרך הבטוחה ליחסים בריאים יותר בין שני העמים . השאלה החוזרת ועולה תדיר היא , מה הן התוצאות של מפגשים אלה , ומה מידת השפעתם על המציאות ? התשובה לשאלה זו תלויה במטרה שמציבים עורכי המפגשים . לרוב מזוהה מטרת המפגשים בין יהודים וערבים כקירוב לבבות , שבירת סטריאוטיפים , ואף ישנם המרחיקים לכת שרואים בהם פתרון או מעשה גואל למציאות הכאובה שאנו חיים בתוכה . יתר על כן , הרוב המכריע של המחקרים בנושא זה - בישראל ואולי גם בעולם - נוקטים אותה גישה , כלומר בודקים בעיקר את שינוי העמדות ושבירת הסטריאוטיפים של המשתתפים . דומה שעלינו להיות צנועים יותר בציפיותינו באשר ליכולתם של מפגשים יזומים בין ערבים ויהודים לשנות את המציאות . המהלכים הפוליטים , יותר מכול , הם הם אשר קובעים את המציאות . דוגמה לכך : בתקופת האינתיפאדה פחתה פעילותם של הארגונים העוסקים במפגשים בין יהודים וערבים , ולעתים נפסקה כליל . ואילו מאז
|
|