|
|
עמוד:10
על הפרק היא איך מתמודדים עם הקונפליקט שנוצר , או איך חיים יחד בצורה הומאנית וצודקת ככל האפשר . בשנים הראשונות התייחס הממסד הישראלי לפלסטינים כאל " נוכחים נפקדים , " כביטויו של הסופר דויד גרוסמן , או אף אולי כאל סרח עורף שהיה מוטב בלעדיו . אדמותיהם של הערבים הופקעו , זכויותיהם דוכאו , ונעשה ניסיון לטשטש את זהותם הפלסטינית ולהפוך אותם למיעוטים דתיים חסרי זהות . למעשה , למדינה לא היתה מדיניות עקבית כלפיהם . מצד אחד היא לא רצתה אותם בפלסטינים , מצד שני סירבה לקבל אותם כישראלים לכל דבר ועניין , בהיותה מדינה יהודית . בין הרצונות הסותרים האלה של הממסד טולטלו הפלסטינים , בין זהותם הלאומית לבין זהותם האזרחית , והם ממשיכים להיטלטל עד היום . בכל מקרה , הקונפליקט היהודי ערבי בישראל לא היה מעולם במוקד , וכך הפלסטינים בישראל חיים מאז ומתמיד בשוליים כפולים - בשוליים הישראליים ובשוליים הפלסטיניים . הם היו ונשארו בשולי החברה הישראלית , אבל עם השנים מצבם הוטב בכל הקשור לזכויות האורח ולמצב הכלכלי . הם התערו יותר בחברה הישראלית ( יהיו שיטענו שהם עברו ישראליזציה מוגזמת , ( בהשוואה לניתוק הגמור שחיו בו עם הקמת המדינה , עת הוחל עליהם המשטר הצבאי והם נכלאו בכפריהם . בתקופה ההיא היה המגע עם היהודים מועט מאד , ואם התרחש היה זה מגע בין פועל שכיר לאדוניו . צריך לציין , שהערבים מאז ומתמיד רצו את הקשר עם היהודים יותר מהיהודים , וחיפשו דרכים לפרוץ את המחסום אל הרחוב היהודי , כמו שקורה כדרך כלל בין מיעוט לרוב . בשנים הראשונות של המדינה היו מפגשים בין אינטלקטואלים ערבים לאינטלקטואלים מהשמאל היהודי , אבל אלה היו מפגשים ספוראדיים ולא שיטתיים . המפגש המשמעותי הראשון התרחש במפלגה הקומוניסטית - מפלגה יהודית ערבית שניסתה לגשר על העניין הלאומי ולהתאחד סביב צדק חברתי ואחוות העמים . בתחילת שנות ה 70 נפרצו הגבולות קמעא , ומספר ארגונים שקראו לעצמם ארגוני דו קיום החלו לקיים מפגשים יזומים בין יהודים וערבים , בעיקר בין תלמידים , סטודנטים ומורים . מפגשים אלה , שיובאו מארצות הברית , היו נאיביים ורומנטיים , וערכם היה בעצם קיומם . הם סיפקו את הצורך של הערבים במגע עם היהודים , וטיפחו את
|
|