|
|
עמוד:8
האמונים על חשאיות , אלא פעילי זכויות אדם , עיתונאים , אנשי אקדמיה , אנשי רוח וכלל הציבור המביע את דעתו באמצעות סקרים , ולעתים גם הפגנות . וכך , דומה כי היום הדמוקרטיה אינה נעצרת בבחירות לרשות המקומית או לבית הנבחרים . היא מבקשת להקיף את העולם כולו ולישם , כאן ועכשיו , את הערכים שעליהם צמחה ובזכותם היא משגשגת . האם זה אפשרי ? כמו במאה ה 19 כן גם היום נשלטות מרבית המדינות בעולם בידי משטרים דיקטטוריים , שערכים אלה מסמלים בשבילם את קץ אחיזתם בכוח ויתרונותיו . לכן דובריהם באפריקה , באסיה ובמזרח התיכון מתקיפים באו"ם את צביעות המערב ושחיתותו , מסבירים כי הדמוקרטיה אינה חלק מתרבותם ומההיסטוריה שלהם , ואי אפשר לכפות עליהם את ערכיה . מצד שני , הם מתקשים להסביר כיצד זה בתי הסוהר ומחנות הריכוז שלהם מלאים אזרחים המאמינים כי דמוקרטיה היא רעיון שראוי להיאבק למענו , ומדוע המשטר מרגיש צורך להשתיקם . המאבק למען הדמוקרטיה הוא איטי ורב קורבנות , ואין לדעת בוודאות האם בסוף המאה הבאה יחיו מרבית בני האדם במדינות דמוקרטיות המכבדות את זכויות האדם . אך אפשר לקבוע , כי העידן שלפנינו יוקדש למאבק בלתי מתפשר למען הסיכוי הזה . מדיניות החוץ של ישראל נעה מאז הקמת המדינה בין שני קטבים מנוגדים : מצד אחד רצון להיות "אור לגויים , " לסייע למדינות נחשלות , להתחלק בהישגי המדע והרפואה , לכבוש מקום כין העמים , ומצד שני תחושה ש"כל העולם נגדנו" - גילויי אנטישמיות , גינוי באו"ם וניתוק יחסים דיפלומטיים מצד מדינות רבות . אם בשנות ה 50 עוד ניכרה במדיניות החוץ של ישראל אופטימיות ורעננות של מדינה צעירה , הרי שהחל משנות ה 60 ועד העשור האחרון שלטה בה בעיקר גישה ריאליסטית וכוחנית , כאשר מתנגדי ישראל הלא מעטים סיפקו לה תירוץ לתמוך בלא לבטים יתרים במשטרים הגרועים בעולם , המדכאים ללא רחם את אזרחיהם , ולמקם את ישראל בחברת "המרינות המצורעות . " מגמה חדשה החלה להסתמן לפני כעשור , בעת שחלה תפנית במדיניות ישראל כלפי משטר האפרטהייד כדרום אפריקה , שעד אז נמנתה עם ידידותינו הקרובות . גם האינתיפאדה , ובעיקר הסכמי
|
|