|
|
עמוד:10
האיסלאם , למרות ההודאה בקשרים האמיצים שבין השנים . לעומת זאת הם רואים בלאומיות היהודית לאומיות בלתי לגיטימית הקשורה לדת מסוימת . הצטברות ניגודים אלה הביאה לאי הכרה ערבית בעצם ישותה של הלאומיות היהודית . העמדה היהודית כלפי הערבים והלאומיות הערבית עברה גלגולים רבים , הקשורים באופיה של הציונות ובמציאות ההיסטורית גם יחד . לכאורה , העמדה ביחס לערבים היא נגזרת מן התוכן הציוני של האידיאולוגיות השונות . רוצה לומר , שככל שהציונות היא יותר מקסימליסטית — עומדת על עליה המונית , על רוב יהודי בארץ ישראל ועל ריבונות יהודית — כן היא חסרת פשרה עם הערבים . למעשה , אין הדברים כך . למעשה , הושפעה העמדה הציונית כלפי הערבים גם מהיחס למזרח , מהיחס לשימוש באלימות , וכן ממרכיבים ליברליים או סוציאליסטיים אשר נוספו לרעיון הציוני . הערכת המציאות הארצישראלית עיצבה אף היא את היחס לערבים . היו ציונים מקסימליסטים , שהתמסרו להשגת הסכם יהודי ערבי , וציונים מתונים יותר , אשר לא האמינו באפשרות השגתו . גלגוליהם של יחסים אלה יידונו להלן . בספרות ההיסטורית רווחת ההאשמה כי הציונות התעלמה מן "הבעיה הערבית ; " לטענה זאת יש אף ניסוח רחב יותר — כי הציונות התעלמה מן המציאות הארצישראלית והאזורית , והיא מטבעה תנועה דמיונית . נכון הדבר , שנקודת המוצא הציונית לא היתה המציאות הארצישראלית כהווייתה , אלא בעיית היהודים והיהדות , תודעת הזכות והזיקה לארץ . אולם אין לומר , כי מציאות הארץ לא נלקחה כלל בחשבון . אצל אנשי היישוב "הישן" ו"החדש" היא היתה גורם נכבד מאוד בעיצוב תוכניותיהם . גם אנשי חוץ לארץ התחשבו בה — אולם אלה כאלה התחשבו במציאות כפי שהיתה במאה ה , 19 ובימינו עלינו להעלות בדעתנו תקופה זאת כדי שכל דיוננו לא יהיה אנכרוניסטי . א במחצית המאה ה 19 השתייכה ארץ ישראל לאימפריה העותמנית והיא לא היתה יחידה מדינית נפרדת בחלוקה המנהלית של האימפריה , הלאומיות הערבית עדיין לא התפתחה ובוודאי שלאומיות ערבית בארץ ישראל לא היתה בנמצא . האוכלוסיה המקומית היוותה פסיפס מנומר של נאמנויות לוקליות , משפחתיות ודתיות . האוכלוסיה הגיעה לליכוד מה בהתנגדותה לרפורמות של השלטון המרכזי ; בייחוד התבלטה בכך האוכלוסיה המוסלמית . ההתנגדות ליהודים היתה משנית להתנגדות לזרים , ובעיקר לנוצרים . הקדם ציונים משנות הששים והשבעים למאה הי"ט והציונים שמ 1882 עד
|
|