|
|
עמוד:11
בשתיהן בלשוננו , ועם זאת הן רחוקות למדיי זו מזו , בך נשאלת השאלה , מתי לפנינו לשון אחת ומתי לפנינו לשונות קרובות . ייתכן שהבלשן יתקשה לקבוע , עד כמה עשויות לשונות להיות שונות ולהיחשב , עם זאת , לשון אחת . כל הכללה המעניקה להוויות לשוניות כינוי , כגון : עברית , ערבית או אנגלית , נשענת על המשותף בין לשונות . הכללה כזאת מתמקדת במשותף ומתעלמת מן המפריד , ואין כאן כללים ברורים ואחידים . יש ששתי לשונות קרובות מכונות בשני שמות , ויש שלשונות רחוקות זו מזו מכונות בשם אחר , גם אם יש בשם תוספת מפרידה כגון : עברית מקראית או עברית חז"ל . מכריעים כאן לא רק קריטריונים בלשניים , אלא גם קריטריונים היסטוריים שונים , וכן חשובה לעניין זה השאלה אם בלשון מסוימת נכתבה ספרות , או שלשון זו היא רק לשון דיבור . חשוב לענייננו שלשון המקרא ולשון חז"ל אינן לשון אחת . השאלה אם אפשר לקרוא לשתיהן בשם אחד היא משנית . בך גם נאמר , שהעברית של היום ולשון גדעון השופט אינן לשון אחת , וזאת למרות העובדה שהקירבה ההיסטורית והאתנית שביניהן נראית מצדיקה כינוי משותף לשתי ההוויות הלשוניות . באשר אנחנו מבקשים להשוות את לשוננו ללשון המקרא , עלינו לשאול , מה הם מקורות הידע על העברית הקדומה . שאלה זאת עשויה להתמיה את מי שאינו בלשן , שכן לפנינו ספר גדול , המקרא עצמו , שהוא תעודה מקיפה ביותר המעידה על לשון התקופה הקדומה . אבן התנ"ך עשוי למסור אינפורמציה כמעט מלאה בתחום אוצר המלים . ההקשרים השונים של המלים מלמדים על משמעויותיהן המדויקות , גם אם יישפך אור נוסף על המשמעויות ממקורות אחרים . גם התחביר מתגלה במקרא כמעט במלואו : הכלי שבו נמסר המקרא מספיק לחלוטין למסירת מבנה המשפטים , סדר המלים ודרכי התקשרותן של המלים זו לזו . בתחומי לשון מסוימים עדות המקרא אינה מספיקה לשחזור הלשון . בך הדבר בתחום ההגה וצורת המלה . הניקוד שבתנ"ך אינו עדות מספקת . הטקסט המקראי נוקד למעלה מאלף שנים לאחר שנאמרו הדברים , וקשה להחליט , מהי המציאות הלשונית שאותה הנציחו הנקדנים . האם הם הנציחו מסורת שעברה מדור לדור , או אף הנציחו את לשונם הם . ואם מסורת בזאת לפנינו , יש לשאול מה עומקה , עד לאיזה תקופה היא מגעת . ונחלקו בכך חכמים . בלי ספק אפשר לקבוע , שהמסורת שהונצחה בטקסט המנוקד אינה מושכת את עוברותיה מימי השופטים . וחוזרת השאלה למקומה : איך דיברו עברית בתקופה הקדומה ?
|
|