|
|
עמוד:9
פרק א' לשוננו ולשון המקרא הלשון העברית היא פלא ! לפני שלישת אלפי שנים דיברו בארץ עברית , והנה העברית חידשה את עלומיה , ועתה היא לשון חיה . גם אם העברית של היום אינה אותה לשון שדיברו בה אבותינו , פלא הוא . אדם שאינו בלשן , הקורא את ספר שופטים , יאמר אינטואיטיבית , שגדעון דיבר באותה לשון שאנו מדברים בה היום . אבל מי שמהרהר במהות ההוויה הנקראת לשון , יהסס לומר זאת . בלשן הצמוד לקריטריונים מובהקים יאמר , שזאת עברית וזאת עברית , אך אין שתיהן אותה שפה . נשאלת השאלה מהי ההוויה הנקראת לשון מסוימת . לשונם של הסינים אינה עברית , שהרי יש שוני בין הלשונות באוצר המלים , בדרך יצירתן של המלים ובהגאים . אין חוקים המגשרים בין מרכיבי לשון אחת לבין מרביבי הלשון האחרת . אם יימצאו צדדים שווים בין שתי הלשונות , יהיו אלה צדדים בלשניים כלליים מאוד , שאינם מעידים על קשר כלשהו בין הלשונות . כללו של דבר : מכוח ידיעת עברית אין אדם לומד להבין סינית . הערבית קרובה יותר לעברית . קל להגיע למסקנה , שהעברית והערבית ועוד הוויות לשוניות יוצרות משפחה אחת של לשונות , היא משפחת הלשונות השמיות . בשתי השפות יש מלות יסוד שוות המעידות על קירבה במוצא , קירבה שאינה תולדת השפעה תרבותית מאוחרת . אמנם לעתים קרובות נבדלות המלים הקרובות בהיגויין , אבל מתוך האחת אפשר להכיר את האחרת . אנחנו מזהים בערבית תופעות דקדוקיות מרכזיות המקרבות אותה לעברית . בניגוד לשפות אחרות יש
|
|