|
|
עמוד:360
אחת התשובות שקיבל הייתה שהשלטון הבריטי ימליץ בפני השלטון שיבוא אחריו לבצע את התכניות . ברצוני להתייחס כאן לשאלת התדמית הברית שלומית של האוניברסיטה , למעורבותה ביישוב וליחסיה עם הנהגת היישוב . חגית הראתה בצדק שאין חפיפה מלאה בין אנשי ' ברית שלום' לבין סגל הפרופסורים ; אך כדאי לגשת לשאלה זו לא רק מבחינה מספרית אלא גם לאור התמורות ההיסטוריות . עד לאמצע שנות השלושים היה באוניברסיטה שלטון ריכוזי של קנצלר כל יכול , איש הציונות הרוחנית , שבמידה רבה נתן לאוניברסיטה צביון של בית רודפי השלום , מתנגדי הקו המיליטנטי בציונות — אם כי גם זרמים אחרים יוצגו באוניברסיטה . מאמצע שנות השלושים חלו תמורות חשובות שיש לציינן . השלטון הריכוזי חוסל , הסמכויות עברו לידי גופים אקדמיים ולנושאי משרות אישיות נבחרות שביטאו את רצונם של חברי הסגל שלא באו לידי ביטוי מלא קודם לכן . הקנצלר מאגנס , שהיה מנהיג אמתי וחזק של תנועת השלום , הפך לנשיא ייצוגי חסר סמכויות אקדמיות . הרקטורים הנבחרים למדו מהר , למרות מה שנכתב בעיתונות , שמשרתם אינה פוליטית . הוועד הפועל כלל גם אנשי ציבור , והשוחרים של תל אביב שתרמו לאוניברסיטה ניסו בקביעות להגדיל את השפעת הציבור על מדיניות האוניברסיטה . בדיוני הגופים השונים של הסוכנות וההנהלה הציונית לא ירד מסדר היום עניין הפעילות הפוליטית הנמרצת של נשיא האוניברסיטה מאגנס , שניהל דיפלומטיה אישית , נפגש עם נציגי השלטון ועם מנהיגים ערבים מהארץ ומהעולם הערבי , במטרה להגיע להסכם על מדינה דו לאומית . אבל הנקודה החשובה שיש להדגיש היא שלמרות ההתנגדות לפעילותו של מאגנס , אין הנהגת היישוב תוקפת את האוניברסיטה כולה או מבקרת את ההוראה והמחקר המתנהלים בה , או את תרומתה החשובה ליישוב ולהתיישבות החקלאית . שוב ושוב חוזרת ההאשמה שנשיא האוניברסיטה מנצל את מעמדו הרם כדי לנהל מדיניות חוץ פרטית משלו , והדבר מזיק לעניין הציוני . לדוגמה , כאשר הוא מביע בשיחותיו עם ערבים נכונות לוויתורים על העלייה , הערבים טורחים לפרסם את הוויתורים ולנפחם ולהציגם בוויתורים שאפשר לקבל מהסוכנות . היו כמובן בסוכנות כאלה שקראו לפעילות מאגנס 'תקיעת סכין בגב' ודרשו לסלקו ממשרתו הרמה , אבל הסוכנות מעולם לא ניסתה לפעול לפיטוריו . שרתוק שב וחזר על כך שאי אפשר לאסור על אנשים לקיים שיחות , שאי אפשר לעשות דבר נגד פגישות לגיטימיות . כך אמרו בדיונים פנימיים . בעיתונות או בנאומים לציבור הרחב מובן שהדברים נגד אנשי תנועת השלום באוניברסיטה היו חריפים בהרבה , לצורך תעמולה . חשוב במיוחד להדגיש בעניין זה שכל מבקרי המדיניות של נשיא האוניברסיטה — הנהלת הסוכנות , העיתונות המפלגתית , השוחרים , ההסתדרות — היו מעונינים בהגברת השפעתם באוניברסיטה ולכן היה להם נוח ומועיל לתקוף לא רק את הנשיא אישית אלא את 'הרוח השוררת באוניברסיטה , ' כאילו הייתה האוניברסיטה כולה נגועה בחולי שיש לרפא אותה ממנו . ככל שיציגו אותה יותר כזרה ומוזרה ואקס טריטוריאלית , כך יקנו תומכים לרעיון שקיימות סיבות טובות ומשכנעות מדוע יש צורך להשתלט על האוניברסיטה ולהכפיף אותה למרות המוסדות הלאומיים , או ההסתדרות או השוחרים . מכאן נבעה הרטוריקה הידועה נגד האוניברסיטה . כל מי שהיה קרוב לענייני התיישבות או תעשייה או חיפושי מים או זואולוגיה או בוטניקה ידע את התרומה החשובה של האוניברסיטה להתיישבות ; אך לצורך התעמולה
|
|