תגובות

עמוד:165

היהודית ; על כן , בגישה המעשית של אותם ימים , החליטה להסתפק במה שנראה לה אפשרי , ולא לדרוש דבר שנראה כחסר כל סיכוי . זאת ועוד , הצעתה הייתה שהחלק שלא יסופח למדינה היהודית יישאר בחזקת מנדט בריטי מיוחד , דבר שיאפשר אולי בעתיד לצרף למדינה היהודית לפחות חלק מן השטח , אם לא את כולו . הדברים מתועדים בעדויות ובמסמכים בני אותו זמן . ועדת פיל לא קיבלה את ההצעה היהודית , שכן לא ראתה כל אפשרות למסור חל ק מהעיר לצד היהודי מבלי למסור את חלקה השני לצד הערבי ; וחלוקת העיר בין שני הצדדים היריבים והלוחמים זה בזה נראתה לה כדבר _לא הולם ורווי סכנות . היא גם ייחדה משקל רב לקדושתה המיוחדת של העיר , לאתרים ההיסטוריים דתיים של בני שלוש הדתות המצויים בה , ולמעמד האוניברסלי המיוחד של העיר ירושלים כעיר היחידה בעולם הקדושה לשלושת הדתות המונותיאיסטיות העולמיות . בנוסף , אין ספק כי מאחורי הצעתה עמדו גם אינטרסים בריטיים . גודלו של השטח בירושלים שהוצע על ידה להשאירו במנדט בריטי , והכללת שדה התעופה לוד , עיר הנמל יפו ועוד , הם הוכחות חותכות לכך . גם בתכנית האו"ם לחלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית הוצע כי ירושלים כולה תהווה 'קורפוס ספרטום' גדול יחסית , שיקבל מעמד ביךלאומי מיוחד תחת שלטון האו"ם . בהופעותיה לפני ועדת האו"ם טענה שוב ההנהגה הציונית לחלוקת ירושלים : סיפוח החלק היהודי למדינה היהודית וצמצום ה'קורפוס םפרטום' הביךלאומי לחלק השני , ההיסטורי דתי בלבד , של העיר . אך גם ועדת האו"ם לא קבלה את ההצעה היהודית , ונותרה בתכניתה להפיכת ירושלים והאזור סביבה , כולל העיר בית לחם , לשטח בעל מעמד מיוחד תחת שלטון האו"ם . נימוקיו של כל צד היו זהים לאלה שעלו כבר בעת הדיונים בתכנית ועדת פיל . דומה כי גם לאו"ם היו אינטרסים שה'קורפוס ספרטום' הירושלמי יהיה גדול במיוחד , שכן הדבר היה מחזק את מעמד הכוח השולט באזור זה ומנהל אותו . קבלת תכנית החלוקה של האו"ם ב 29 בנובמבר 1947 הביאה לפרץ של שמחה ; _px _3 אך מיד התברר כי התכנית לא תוגשם ללא מלחמה בין שני הצדדים . אירועי המלחמה ביטלו את רעיון המעמד המיוחד שהוצע לירושלים , והמלחמה על העיר החלה . הנהגת היישוב חתרה שוב לחלץ בראש וראשונה את האוכלוסייה היהודית הרבה שנמצאה בעיר ממוראות המלחמה , ושאפה ליצור רצף יהודי שיחבר את החלק היהודי של העיר עם המדינה היהודית שהלכה וקמה _px _3 _w . _Vx לאחרונה מובעת דעה במאמרים מחקריים כאילו ההנהגה היהודית , ובראשה דוד בן גוריון , לא שאפה כלל בתקופת מלחמת העצמאות להשתלט על העיר ירושלים כולה , ותכננה מראש לכבוש רק את החלק היהודי שבה ובכך להביא לחלוקתה של העיר כפי שהציעה בדיוניים הקודמים שהתקיימו בדבר עתידה של ירושלים . דעה זו נראית כלא נכונה . לימוד המדיניות האסטרטגית של ההנהגה היהודית בתקופת מלחמת העצמאות מראה כי שלטה בה תמיד הגישה ה'פרגמטית : ' להשיג מה שהכרחי ואפשרי בזמן מסוים , ולדחות לשלב מאוחר יותר מה שאי אפשר להשיג מידית . במקרה של ירושלים , מה שנראה להנהגה היהודית כדחוף ביותר היה לחלץ את האוכלוסייה היהודית הגדולה שנשארה תקועה בה , להתחבר אליה ולהשתלט על החלק היהודי של העיר . עד לנפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה נעשו כמה ניסיונות הרואיים לפרוץ לרובע היהודי מתוך מטרה להתחבר אליו

יד יצחק בן-צבי

משכנות שאננים


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר