|
|
עמוד:30
לעגם ואיבתם , שלא לדבר על אדיקותם הדתית . — Morituri , vos _praetipitanus ההולכים אל מותם , אנו מזרזים אתכם בדרככם . הערבים מצדם ראו את הארץ כשייכת להם וכמותרת לחלוקה רק עם ערבים אחרים . רובם היו מוסלמים , והשלטון מאז הכיבוש הערבי הראשוני היה מוסלמי , פרט לתקופה הקצרה של ממלכת הצלבנים . ככלל , המוסלמים היו נכונים לחיות עם הנוצרים , כל עוד שאלה היו מוכנים לקבל בהכנעה את כפיפותם למוסלמים . היחסים היו פשוטים יותר בשל ההפרדה הפיזית של המקומות הקדושים לשתי הדתות . לנוצרים היו בית לחם , נצרת , וכנסיית הקבר בירושלים ' למוסלמים — ההר שבו שכן פעם בית המקדש היהודי והיום עומדים בראשו מסגד אלאקצא וכיפת הסלע , וכן מערת המכפלה בחברון ( בערבית המסגד האברהימי . ( אשר ליהודים הדתיים , הם התפללו בקרבת מקום . עמד לרשותם הכותל המערבי , שכונה בלעג 'כותל הדמעות' , ( Wailing Wall ) ונאסר עליהם לבקר בפסגת ההר . לשם יגיעו רק עם בוא המשיח — דחייה מתמדת נוחה ביותר . ( המשיח שימש ליהודי הדתי לדחיית אחרית הימים . לא היום , לא מחר ; אולי לנצח . ( ביקורי היהודים בכותל היוו בעבור הערבים מטרד וכן הזדמנות להצקה ולהשפלה . סובלנותם של המתפללים היהודים חיזקה בקרב הערבים את תחושת עליונותם ואת הבוז שרחשו כלפי היהודים . כך גם במערת המכפלה , לשם לא אופשרה הגישה ליהודים . אלה יכלו להתפלל ליד הקיר החיצוני ולהתבזות בנשיקת החרכים בסלע , שהערבים נהנו לטנפם בלעג כלפי הכופרים העלובים . אביהם הקדמון של הערבים היה איברהים , ולא אברהם . כל עוד היו המתיישבים היהודים מעטים , בעיקר זקנים ולא מזיקים בעליל , למדו הערבים לסבול את נוכחותם , והיו גם מקרים של ידידות אישית ויחסי שכנות טובה . אך מרבית הערבים לא סבלו את ה'זרים' הללו , מסיבות שונות . היהודים הביאו אתם ערכים זרים , שהערבים תיעבו אותם וחששו מהם . באשר לנוצרים — ערבים ואחרים — הבעיה החריפה לאור סירובם של היהודים לאורך השנים להכיר בנצרות , דבר שביטא לא רק בוז סמוי אלא גם היה מכשול לגאולה הכללית . הנוצרים , שלא כמו היהודים , ציפו לאחרית הימים במהרה בימינו , וככל שתקדים הרי זה משובח . היהודים שימשו של גורם מעכב . באשר למוסלמים , הסכנה הכמוסה הייתה טמונה בכמיהה העקשנית היהודים _לא _, _^ שהם ראו בה את מכורתם . כמיהה זאת בוטאה תדיר בתפילותיהם , שכמה מוסלמים הכירו אותן ובודדים היו מוכנים לקבלן בסובלנות בגעגועים המפיגים כאב . עם זאת , בתקופה המודרנית קיבלה הכמיהה היהודית לציון צורות חדשות חילוניות , ואלה נתקלו במהרה באיבה ערבית — זמן רב לפני ההגדרה של העניין הפלשטיני . בימים ההם , טענות אינטלקטואליות טרום פלשטיניות בדבר זהות ערבית באו מקהיר ומדמשק . אך בארץ אלה רווחו לא רק בקרב מנהיגים וראשי ה'חמולות' — ה'שושלות' שעושרן ועצמתן נמשכו לאורך מאות בשנים — אלא גם בקרב איכרים ומשרתים פשוטים שראו ברכישת אדמות על ידי היהודים איום לנגישותם המסורתית לקרקע . היהודים לא ציפו , וגם לא אוו , לכבוש את הארץ . הם היו זכאים לכך לתחושתם מתוקף ההיסטוריה , אך לא היו ברשותם הנשק או האנשים לעשות זאת , והם לא חיפשו צרות . הם אכן טיפחו את התחושה שהארץ הייתה ריקה וחפצה להילקח _pN — ללא עם המצפה
|
|