|
|
עמוד:313
הנבואה והגשמתה , אלא אם כן מניחים שרעיון זה הוא אמצעי ספרותי שכוון לחורבן ישראל , ואין לו קשר לחורבן יהודה . משני הרעיונות שהציג _פון ראד מתחייבת המסקנה שהם באו מבית מדרשם של כותבים בעלי מגמות שונות אשר לא כתבו , באותו זמן , וקיומם זה בצד זה מעמיד בעיה קשה : הדויטרונומיסט לא יכול היה להפחית מעצמתו של העונש , שהרי החורבן והגלות היו עובדה קיימת , שלא ניתן היה להסבירה אלא בנימוקים דתיים . אך הוא גם לא יכול היה להודות שההבטחה לבית דוד הייתה הבטחת סרק . אף על פי שהבחנה ספרותית רעיונית זו של _פון ראד הייתה פתח לתאוריה כוללת יותר , בדבר שני שלבי חיבורה של היצירה המשנה תורתית _, הוא לא הסיק את המסקנות הכרונולוגיות המתחייבות ממנה . מתוך השקפתו היסודית , בעקבות נות , שהדויטרונומיסט פעל לאחר החורבן , הוא שיער שסיום הספר בתיאור שחרורו של יהויכין מכלאו פותר את הקונפליקט בין רעיון הנבואה והתגשמותה ובין רעיון הבטחת הנצח , ובמעשה זה טמונה בשורת האופטימיות לעתיד : המשך קיומו של בית דוד מאפשר לאל להתחיל מחדש את ההיסטוריה של עמו . את דבריו של וולף , 1961 ) עמ' , ( 186-171 והשוו גם לדיון של זליגמן ( תשכ"ט-תשל"ד , עמי . ( 313-298 יש להעיר כי נות לא עמד על רעיון זה , אשר במובנים רבים סותר את התזה שלו . אולם גם פוךראד לא עמד על המשמעות הכרונולוגית של הרעיון להיסטוריוגרפיה _המשנה תורתית , אף על פי שלא קיבל את התפיסה בדבר המונוליטיות שלה ( וראו למשל פוךראד , , 1960-1957 א , עמי . ( 347 לביקורת על נושא זה , עם דגש על המשמעות הכרונולוגית שלו , ראו : קרוס , , 1973 עמי ; 277-276 מקנזי , , 1991 עמי ; 123-122 קנופרס , , 1993 עמי . 27-24 30 עקרונית , יש יסוד להניח שהנבואה למנשה ( מלכים ב , כא ( 16-11 אינה נכללת בשרשרת הנבואות וכמוה הנבואה במלכים א , ט ( ובעיקר פסוקים ( 9-6 היא תוספת מאוחרת . ואם אמנם כך , הרי שהפרספקטיבה על הנבואות משתנה , והן יכולות להתקיים לצד הבטחת הנצח לבית דוד . לאור זאת אין להתפלא שנבואות אלה ( בעיקר הנבואה למנשה ) עמדו במרכזם של מחקרים רבים שעסקו בחקר ההיסטוריוגרפיה הדויטרונומיסטית . ראו למשל את ספרו של _ואךקוילן ( 1996 ) ושם גם ספרות נרחבת . 31 ראו להלן על 'שיטת הגושים' של קרוס , אשר יוצאת בדיוק מנקודת מוצא זו . 32 ראו : פוךראד , , 1958 עמ' 1966 ; 204-203 א , עמ' . 221-219 בנקודה זו יש להזכיר את התזה של וולף , 1961 ) עמ' . ( 186-171 מבחינות רבות המשיך וולף בדרכו של פון ראד , אולם יצא חוצץ נגד כמה מעיקריה , ואף ביסס את הטיעון על אי אחידותו של הספר . וולף לא קיבל את רעיון הבטחת הנצח לבית דוד והשיג על תפיסתו של נות , הרואה בדויטרונומיסט כותב שמטרתו להסביר את החורבן . הוא הגדיר טקסטים אחדים , שבהם טמונה 'בשורת האופטימיות' ( שופטים ב ; 19-11 שמואל א , ז ; 4-3 יב ; 22-19 מלכים א , ח ; 53-46 מלכים ב , יז ; 13 כג ( 25 ושעניינם המרכזי אינו שיבת בית דוד אלא השבת רחמי האל לעם היושב בגולה . שני קטעים נוספים ( דברים ד ; 31-25 ל ( 20-1 הם , לדעת וולף ( שם , עמ' , ( 183-179 תוספת מאוחרת למערך המשנה תורתי , ונתחבו בהשפעת המסורות והרעיונות שבספר ירמיה . לרעיונות אלו של וולף הייתה השפעה רבה על התזה של קרוס , 1973 ) עמ' ( 278 וממשיכי דרכו . ראו למשל מקנזי , , 1991 עמ' , 122 והערה . 7 לריכוז של הביקורת על אודות התאוריה של וולף ראו קנופרס , , 1993 עמ' . 25-24
|
|