|
|
עמוד:9
המדיניות : השתלבות והסתגלות מצד אחר , הורדוס לא הצליח מעודו להתקרב אישית לאנשים שמעליו או מתחתיו . הרומאים כיבדוהו ותמכו בו , אולם לא מנו אותו כידיד — בניגוד , למשל , למעמדו של נכדו אגריפס הראשון . העם קיבל אותו , ובוודאי היו שכיבדו והעריכו את שלטונו וגישתו . אולם ביטויים של אהדה ואהבה כלפיו אינם בנמצא ( שוב , בניגוד למעמד נכדו , ( כמו שגם אין להפריז במשמעות המרידות המקומיות שהתחוללו לאחר מותו . הן לא שיקפו התנגדות כוללת של האוכלוסיה למרותו , אלא של גורמים שוליים בחברה ( הרועה , העבד המשוחרר , בן הליסטים וכד . ( ' העובדה שהמנהיגים האלה פעלו לרוב באזורים כפריים , ולא בערים , מצביעה על האהדה החלקית לפחות שזכה לה המלך . לדבר על יחס העם להורדוס כאילו בני העם כולו — עשירים ועניים , אנשי יהודה והגליל , יושבי ערים וכפרים , פרושים , צדוקים ואיסיים — התייחסו אליו יחס שווה או דומה ? אך האם מוצדק להניח שיחס כל קבוצה או כל יחיד אליו היה קבוע מראש בכל זמן ובכל מצב ? נראה שחוסר האחדות ביחס להורדוס המשתקף במקורותינו אינו מקרי . אישיותו ומדיניותו אכן היו שנויות במחלוקת . כאמור לעיל , הורדוס עצמו לא יצא מתוך ההנהגה המסורתית ; הוא היה כן גרים ודרכו לשלטון היתה סלולה מעשי אכזריות לרוב . אולם רבים בישראל ומסביבה התייאשו זה כבר מהשלטון החשמונאי , ולא מעטים ראו בכיבוש הרומי הפוגה _ממלחמת האחים והזדמנות לזכות בשלום . הורדוס שלט ביד רמה . אולם גם ידע להיות נדיב מופלג לנתיניו ולאלה שגרו מעבר לגבולות ארצו . לאוהדיו , או לאלה שהיו מוכנים להשלים עם מרותו , הוא היה מוכן להעניק תמורה . למתנכלים בו נתגלה כנוקם אכזר . לגביו , התרבות ההלניסטית — החל מחינוך בניו וכלה במוסדות שבנה ברחבי ארצו — היתה מושכת ומקובלת , אולם הוא ידע היכן קו ההפרדה בין האסור והמקובל בחברתו . בניגוד לתכונות אלה , בסוף חייו , כשכבר היה חולה אנוש , הקים הורדוס נשר בשער המקדש , ומעשה זה חרג ממדיניותו הזהירה שנקט במשך כל שנות שלטונו . האם הצליח הורדוס בתור מלך ? כמו כל מנהיג דגול בעבר ובהווה , החשבון ההיסטורי הסופי אינו חד משמעי . בתחומים רבים וחשובים היתה השפעתו מורגשת לדורות . צאצאיו המשיכו לשלוט בחלקים שונים _בא _^ _ ישראל למעלה ממאה שנה לאחר מותו , וזה הישג לא מבוטל בתקופה שבה חתרה האימפריה הרומית לבטל מנהיגות מקומית לטובת השיטה הפרובינקיאלית . ההנהגה הרוחנית והחברתית שהתמסרה בימי הורדוס המשיכה להנהיג את העם עד סוף תקופת בית שני . משפחות הכוהנים הגדולים שעלו לגדולה בתחילת שלטונו קיבלו את תמיכתו , והודות לה עמדו בצמרת בית המקדש ובראש האומה עד פרוץ המרד . החפירות בירושלים ובמקומות אחרים הוכיחו מעל לכל ספק עד כמה הטביעו הורדוס ובני דורו את חותמם על אופיה של התרבות החומרית בסוף תקופת בית שני . והוא הדין לתחום התרבותי : סוגי המוסדות וכן צורתם הפיסית נשאו את אופיה של תרבות יוון ; ההשפעה היוונית הלכה וגברה במשך חייו , ואף המשיכה לחדור לאחר מותו .
|
|