פתח דבר

עמוד:3

פסקי הדין בענייני יהודים לא רוכזו בכרך אחד , ואף לא בחטיבה נפרדת בכרכים כלשהם . היהודים נשפטו לצידם של הנתינים האחרים של המדינה העות'מאנית , וכך מצאנו את פסקי הדין והרישומים הנוטריוניים פזורים ללא כל סדר ענייני או אחר , ממש על פי סדר הופעת הצדדים בפני הקאדי , או על פי סדר הגעתם של הצווים מאיסתנבול . היה בכך להקשות ביותר על המחפש את החומר העוסק ביהודים , שהרי עליו "לסרוק" כל כרך וכל עמוד , ללא יוצא מן הכלל . בהעדר כותרות , סיכומים או כל סימן היכר חיצוני אחר אין מנוס מלקרוא את כל השורות הצפופות כדי לאתר את אלה שעניינן הוא ענייננו . אורכן של התעודות שמצאנו וגם מידת חשיבותן היחסית היו שונים שוני רב אלה מאלה , ומספרן הגיע לאלפים . מתוך הים הזה בחרנו כחמש מאות תעודות , שאותן ערכנו בארבעה חלקים על פי העניין ; בכל אחד מן החלקים הללו סידרנו את הפסקים בחלוקת מישנה של פרקים , אשר בתוכה הקפדנו לשמור על רציפות כרונולוגית . בסופן של רבות מן התעודות הבאנו מראי מקום לתעודות נוספות באותו עניין . את אלה כאלה יוכל החפץ בכך לקרוא בנוסחן המקורי בארכיון יד יצחק בן צבי בירושלים . הדיונים בבית הדין של ירושלים נתקיימו בערבית , ובה גם נרשמו סיכומיהם . הקאדי לא היה בן המקום ( בשונה משאר הסגל של בית הדין , ( אך ההשכלה המשפטית של כל איש דת חייבה ידיעה רבה ויסודית בערבית , כך שיכול היה לנהל את בית הדין בשפת בני הארץ . לעתים , כאמור לעיל , ניקרו בדרכנו גם תעודות בתורכית עות'מאנית , שבה נכתבו הוראות וצווים שנשלחו מאיסתנבול הבירה או אף מדמשק , שהיתה מעין עיר בירה פרובינציאלית לגבי ירושלים . זו האחרונה היתה אף היא מטרופולין בזעיר אנפין לגבי כפרי המחוז ( סנג'ק ) שנשא את שמה . לכן , רוב הפסקים עוסק במה שנתרחש בין חומותיה של ירושלים , אך לעתים נפגוש גם ביהודים כמעורבים בנעשה מסביב לה . בעת התרגום השתדלנו להקפיד ככל האפשר על סגנון הקרוב למקור , וכאשר חייבה השפה העברית להשתמש בפרפראזה , מסרנו בשוליים את תרגום הביטוי המקורי . בסוגריים מרובעים הבאנו השלמות שנתחייבו מרוח לשוננו , ואילו בסוגריים עגולים הועתקו מושגים במקור . קושי לשוני אחר עוררו השמות הפרטיים : שמות משפחה כמעט שלא היו בשימוש בימים ההם , להוציא "כהן" או ציוני מקצוע או מקום המוצא , אדם נקרא בדרך כלל בשמו ושם אביו . כדי לקרב את הקורא העברי לצורת השם דאז , הבאנו אותו בתעתיק מדויק גם כאשר נשתבש בפי המוסר או בקולמוס המעתיק , והשתדלנו להימנע מ"שיפוץ" הכתוב גם כאשר ידענו את התיבה הנכונה . כך נהגנו גם לגבי מושגים אחרים , שהובאו בעברית ובתעתיק ערבי : הביטוי "טרף" שנרשם כ"אטריפ , " מקורו בהיעדר שווא נע בערבית , והואיל ושמעו "טריפ" במבטא אשכנזי , בחרו להניע את השווא על ידי תוספת תנועה בראש המלה , וכך נהגנו אף אנו הוא הדין לגבי "קושיר" שהוא "כשר" שלנו , ואידך זיל גמור . רוב התעודות תורגמו מן השפה הערבית ! כאשר נעשה התרגום מתורכית ציינו זאת במפורש בסוף התעודה . בראש כל תעודה צויין מקורה ו כאשר הבאנו רק סיכום של עיקרי דבריה ציינו זאת במפורש מיד בראשיתה . את ראשיתה של המלאכה ביצעתי בעצמי : במשך חודשים רבים קראתי את כרכי המאה הט"ז ואיתרתי בהם את המסמכים הנוגעים ליהודים , שאותם העתקתי בשפת

יד יצחק בן-צבי


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר