|
|
עמוד:13
על גורל היישוב ומעורפלות , אם כי דווקא אז הונחו היסודות ליחס המדינה המוסלמית כלפי היהודים , שאמנם השתנה — ולא לטובה — בתקופה מאוחרת יותר . חלה גם התפכחות בעלת משמעות לאומית והיא חידושו של היישוב היהודי בירושלים וביטולו של האיסור הרומי , שהפך כיזנטי נוצרי וגזר על ישיבת היהודים בבירה . התלווה לכך במשך הזמן מעבר או ייסוד ישיבת "גאון יעקב , " היא ישיבת px הצבי בירושלים , ויצירת רשת ענפה של קשרים בתוך שלטון אוטונומי שהסתעף ממנה על כל יישובי היהודים באק ישראל , מאות שנים לאחר תום הנשיאות . עצם הכיבוש המוסלמי השאיר את היישוב היהודי במסגרתו המסורתית . שני המרכזים שאליהם היתה לו זיקה מדורות — של מצרים מכאן ושל בבל מכאן — התקיימו גם עכשיו , אם כי כוח המשיכה שונה היה בתקופות השונות . המרכזים הרוחניים בבבל ומשרת ראש הגולה האפילו זמן רב על סוריה , א ^ ישראל ומצרים , ומרכז השלטון המוסלמי , תחילה בדמשק ולאחר מכן בבגדאד , חיזק בדרך הטבע את ההגמוניה הבבלית . רק עליית כוח עצמאי , הפאטמים , במצרים שינה את יחסי הכוחות . התופעה החשובה ביותר היא ביסוס מעמדה של ישיבת "גאון יעקב" בארץ ישראל , שעמדה מול לחץ של תביעות להגמוניה הן בחומר הן ברוח של בבל , וביטאה שאיפה לעצמאות המבוססת על מעמדה של של ארץ ישראל . יש לשער שאף גודלו של היישוב מילא תפקיד מסוים בתופעה זו , מערך הנהגה יהודית עצמית בתוך השלטון המוסלמי בא ^ ישראל . היהודים , כאחיהם הקךאים , שהיכו שורש בא ^ ישראל ואף הרימו את נס יישובה מחדש על ידי קריאה לעלייה מן הגולה , נמנו במתכונת השלטון החדש עם "בני החסות" של המדינה המוסלמית . כך מצאו את עצמם היהודים , ביחד עם השליטים מיום אתמול , עם האוכלוסיה הנוצרית על כיתותיה . היחסים בין היהודים והנוצרים התחדדו לעתים , ובייחוד בירושלים , עד כדי רדיפות מכאן והתנקשויות מכאן , אולם גורל משותף היה לשניהם . רוב החוקים אינם יוצרים אבחנה בין "בני החסות , " וגזירות האפליה לרעה בלבוש , ברכיבה , בבנייה . בחידוש או בהקמת מקומות פולחן היו בדרך כלל משותפות לשניהם . החקיקה , הנעשית חריפה יותר מאמצע המאה התשיעית , הרדיפות , לפעמים מקומיות לפעמים כלליות , לא היו אמנם מעשי יום יום , אולם כוחן המצטבר נתן את אותותיו במשך מאות שנים . היישוב התדלדל , ומה עוד שחוסר האונים מפני פלישות הבדווים , שהפכו לעתים בעלי ברית של הכוחות המדיניים היריבים , וכוח ההרס שלהם , הלחימה בין הח'ליפות העבאסית והח'ליפות הפאטמית , שאדמת הארץ שימשה לה שטח מעבר או שדה מערכה — הביאו במפנה המאה העשירית לחורבן הארץ . אמנם זו התאוששה מעט באמצע המאה האחת עשרה , אולם הכיבוש הסלג'וקי בשנות השבעים הביא הרס על היישוב היהודי . מרכזיו ברמלה ובירושלים הוכחדו ואף ישיבת "גאון יעקב" נדדה בצוק העתים לצור ולדמשק . הכיבוש הצלבני בעשור הראשון של המאה השתים עשרה סגר את מעגל ההרס . בשלושים יישובים יהודיים , לערך , הידועים מתקופת השלטון המוסלמי נותרו מעטים עם תום ההתנחלות הצלבנית , שמלווה היתה בכל מקום בהשמדה או בהרס היישוב המקומי . רק פה ושם ( בצור ובאשקלון וביישובים הכפריים בגליל ) ניצלו הקהילות מתקופת החורבן . בתום הכיבוש הצלבני מצאו עצמם היהודים באותו מצב משפטי שבו היו בשלטון האסלאם , כלומר "בני חסות , " אלא שעתה נוספו עליהם לא רק הנוצרים המזרחים אלא גם בעלי השלטון והזרוע מיום אתמול , המוסלמים . מסגרת זו , אם כי חזרה על האיסור
|
|