|
|
עמוד:10
אורתודוקסי , אולם אופיה של הארץ היה מוסלמי ברוב בניינה וברוב מניינה . היישוב השומרוני , שהתדלדל בתחילת המאה השביעית , הצטמצם לשכם וליישובים מעטים בחוף ואף היישוב היהודי והקןךאי סבל והתמעט , אם מכוח הגירה מן הארץ ואולי אף מכוח התאסלמות . המשותף לכל "המיעוטים" האלה — שבגודל הריכוז כך גם חוזק עמידתו נגד האסלאם . עם בוא הצלבנים היה השטח החקלאי של אח ישראל ברובו המכריע מוסלמי וכך היה המצב גם בערים העיקריות . פחד האוכלוסיה המוסלמית הכפרית , שהתנוסס מעל ראשי הצלבנים , היה פחד אמת , ומערך השיטור שכיסה כרשת מצדים ומבצרים את דרכי psn ומעבריה הכרחי היה לשליטתו של המיעוט הצלבני ברוב מוסלמי , נשלט ועוין . נסיונות של הרעבת הצלבנים על ידי הפלאחים , נסיונות של מרד איכרים בארץ ישראל בשני העשורים הראשונים לשלטון הצלבנים , בריחת האוכלוסיה , נסיונות קולוניזאציה של השטח החקלאי בכוחות עצמיים או בעזרת כוחות ארמניים ומאות תעודות המתארות את השטח החקלאי וחקיקה צלבנית הנוגעת לאוכלוסיה הלא פראנקית — כל אלה מראים את הצלבנים קוצרים יבול של ארבע מאות שנות לחץ להתאסלמות . לעומת האימפקט המוסלמי ותוצאותיו , ההתאסלמות , שעמדו לדורות , לא היתה כמעט כל השפעה דתית לכיבוש הצלבני . בניגוד למצופה , לא מצאו הצלבנים — ואף לא התאמצו למצוא — שפה משותפת עם האוכלוסיה הנוצרית המקומית על כיתותיה . בניגוד למצופה , הצלבנים התייחסו רק במעט אחרת לנוצרי המזרח מאשר לאוכלוסיה הלא נוצרית במקום . אמנם החוק הקאנוני אפשר קרבה פולחנית מסוימת בין הלטינים והכיתות הנוצריות , אולם זה לא נוצל , ובאה מדיניות של לאטיניזאציה מכוונת והדחה שיטתית של הקלרוס היווני והמזרחי והשתלטות על רכושו הכנסייתי . אמנם מאתיים שנות השלטון הצלבני זרועות נסיונות "איחוד" של הכנסיות , שפירושו קבלת הדוגמה בנוסח הכנסייה הרומית , כולל ריבונות האפיפיור על הכל . על "איחודים" ממין זה חתמו , ועליהם נשבעו הצדדים הנוגעים בדבר , מתוך פשרות בענייני דוגמה ובענייני כנסייה . לא היתה כנסייה מזרחית שלא "התאחדה" להלכה עם הרומית — אולם כל אלה היו הצהרות מן השפה ולחוץ . שום כנסייה מזרחית לא קיבלה למעשה את הדוגמה הנוצרית , כפי שזו התפתחה במערב , ואף אחת לא קיבלה את מרות האפיפיורות , כפי שהתגבשה במאה האחת עשרה . רק המרונים שבלבנון הם זכר יחיד להשפעה צלבנית , לפי שהכירו במרות האפיפיורות וקיבלו על עצמם את הדוגמה המערבית בשנות השמונים של המאה השתים עשרה . ואף איחוד זה עבר גלגולים מגלגולים שונים ולא התבסס סופית אלא במאה השש עשרה . הדיו הרחוקים הדהדו במדיניות צרפת הקאתולית במאה התשע עשרה . השינוי הלשוני , האתני והדתי התבצע במהלך שערים דימוגראפיים מרחיקי לכת . התיעוד המשווע בדלותו של התקופה הערבית אינו מאפשר לעקוב אחר העקומה הדימוגראפית של התקופה ועלינו להגיע למאה השתים עשרה , לתקופה הצלבנית , כדי לעמוד על מגמותיה . אילו נזקקנו רק לתיעוד של התקופה הערבית היינו מוצאים מספר יישובים כה מועט שאפשר היה לחשוב על קאטאסטרופה שפקדה את הארץ , ואין הדבר כן . שפע התיעוד הצלבני המצביע על קיומם של כ 900 יישובים בגבולות ממלכת ירושלים מוכיח שחורבן מוחלט כזה לא פקד את הארץ . מאות היישובים הידועים מן התקופה הצלבנית אינם פרי אותם ימים אלא שרדו מן התקופה הביזנטית ואף מתקופות קודמות יותר ובוודאי התקיימו גם בתקופה הערבית אלא שתיעודה לא אפשר לעמוד על
|
|