פרק א מבוא

עמוד:13

אותה . במקרא מצויים רק רמזים למיתוס . במזמורי תהלים ובספרות החוכמה שבמקרא מובע שבח לכוחו של האל כפי שהוא מתגלם ביקום , ובתוך כך צצים שרידי מיתוסים קדומים שסיפרו על כוחות כאוס אדירים שהכניע האל בעת הבריאה . בהיסטוריוגרפיה המקראית מצוי גם האפוס - סיפור פעולת האל נגד אויבים ארציים במטרה לשנות את מהלך המאורעות או לעצבם מחדש . ביצירה האפוקליפטית רבים מאוד המרכיבים המיתיים בהשוואה למקרא . כוחות שמימיים שונים זוכים לחיות ולהשפעה , והם מתגוששים זה עם זה . מאפיין נוסף של המיתוס , השב ומופיע בספרות האפוקליפטית , הוא היות הראשית גם האחרית ; כלומר , העדר התפתחות היסטורית . בספרות האפוקליפטית , ההיסטוריה אינה תהליך מתמשך ומתפתח , אלא יחידה אחת מתחילתה ועד סופה . הספרות האפוקליפטית ממעיטה אפוא את חלקו של האדם בעולם הזה . היא מורה שידע חשוב אינו יכול להיות מושג בזכות שכלו של האדם אלא רק בגילוי מפי מלאך . כמו כן היא גורסת , שהמציאות היא תולדה של מאבק בין כוחות קוסמיים גדולים ושל תוכנית שנטוותה קודם לבריאה , והאדם אינו יכול להשפיע עליה ולשנותה . בכך טמון הסבר נוסף לבחירתו של האפוקליפטיקן להסתתר מאחורי דמות קדמונית . גילוי הנמסר לדמות קדומה משמעו בהכרח דטרמיניזם , בבחינת "הכול צפוי ואין הרשות נתונה . " זאת ועוד , הסקירה ההיסטורית בספרות האפוקליפטית פותחת בעבר הרחוק ועוברת אל העתיד , אל אחרית הימים . כאשר סקירה זו מושמת בפיה של דמות קדומה , הרי שבעבודה כל הנאמר הוא בגדר עתיד , ואילו בעבור קהל השומעים מקצת החזון הוא כבר בגדר עבר . תופעה זו מכונה "נבואה אחר מעשה , " או "נבואה אחר זמנה . " קהל השומעים אמור להשתכנע מדבריו של האפוקליפטיקן על אודות העתיד משום שדבריו על אודות העבר התבררו כנכונים . הנה עוד מסקנה המתבקשת מהאמונה בריחוקו של האל מהעולם ומההיסטוריה . הפער בין האל לאדם נתפס כשסע שאי אפשר לאחותו במסגרת העולם הזה . האיחוי יושג רק בשיתוף היחיד בעולמות העליונים במהלך חייו בעולם הזה , בעלייתו לעולמות העליונים לאחר

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא