|
|
עמוד:11
הקדמה 11 נתקלות התפתחויות אחרונות אלה באתגרים מבניים חדשים שכופה הפרויקט הציוני . התרבות המזרחית אמנם זוכה היום להכרה הולכת וגוברת בפוליטיקה הרשמית בישראל, אבל היא גם מגויסת בידי ממשלות ימין שממשיכות לדחות את התרבות הפלסטינית . כך מינתה ממשלת ישראל בשנת 2016 ועדה מיוחדת, בראשות המשורר ארז ביטון, כדי שתמליץ המלצות לעניין חיזוק הזהות הספרדית והמזרחית במערכת החינוך בישראל . אך אותה ממשלה גם הצביעה בעד חוק הלאום האנטי – דמוקרטי, שמדיר לא – יהודים באופן מבני ומבטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית בישראל . על כן, במקום שתחיית השפה הערבית בתרבות הפופולרית בישראל תביא לשיפור משמעותי ביחסי מזרחים ופלסטינים, קשרים פוליטיים נבנים בישראל בעיקר עם ערבים שאינם פלסטינים . בשל הסירוב להתמודד עם העוולות הנגרמות לפלסטינים על ידי המשטר הקולוניאלי ההתיישבותי הישראלי, מרבית המזרחים פונים לערבים אחרים כדי לשחזר היסטוריות של סובלנות יהודית – ערבית ויהודית – מוסלמית . מצב זה בא לידי ביטוי בהסכמי אברהם שחתמה ישראל עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, הסכמים שפסחו כליל על השאלה הפלסטינית . כפי שקרה בשנות החמישים והשישים עם שידורי קול ישראל בערבית, גם היום מוזיקאים מזרחים רבים מגויסים כסוכנים של דיפלומטיה תרבותית ישראלית בעולם הערבי . אפילו הזהות היהודית – ערבית, שבעבר חתרה תחת החלוקה הבינארית הציונית בין יהודים לערבים, נטמעה אל תוך השיח המזרחי הציוני החדש, שמדבר על מזרחים כ“בני המקום“ ומפגין קרבה לערבים, ובה בעת מתכחש לתביעות הלאומיות של הפלסטינים ולזכויותיהם הילידיות . חלק מן המוזיקאים והפעילים הפוליטיים המזרחים מודעים אמנם לסכנות הניכוס הציוני, אבל הרוב מחמיצים, למרבה הצער, את ההזדמנות לנתק את הזהות המזרחית בישראל מהתכלית הקולוניאלית וההתיישבותית .
|
|