|
|
עמוד:10
10 פתח דבר אלופים הם קומץ של אנשים . בכל רגע נתון משרתים רק כעשרים אלופים במטה הכללי של צה"ל . אלוף מבצעי מפקד על אלפי ורבבות אנשים בסיטואציות מורכבות, מסכנות חיים . אלוף הוא אופרטור, מוביל מערכה צבאית . הוא המקבילה הצבאית של מנכ"ל בגופים עסקיים גדולים . האתוס הפיקודי אומר ש"אחריות איננה ניתנת לחלוקה" . האחריות היא שלו . הוא לבד בראש המערכה . בקרבתו של אלוף לעולם אינך מרגיש "טבעי", אתה תמיד דרוך . קצין שנכנס לפגישה עם אלוף, יבדוק תמיד שהמדים שלו מסודרים, ש"ההופעה תקינה", וזה לא משום שיש חשש שהאלוף יעיר לו על כך . זו חלק מהדריכות . אתה אף פעם לא לבד עם אלוף, תמיד יש שם עוד מישהו : ראש לשכה, מזכירה, פמליה . קצין לא נכנס כך סתם ללשכת האלוף, הוא תמיד מבקש רשות ממישהו . קצין לא מסתמס עם האלוף שלו באופן ספונטני, כי עלה לו רעיון חדש לראש שהאלוף "ממש חייב" לשמוע . הוא תמיד יתהה בפקפוק עצמי אם זה מספיק חשוב, אם זה מספיק מנוסח, אם זה הזמן הנכון . ולאחר שהתגבר על החששות הפנימיים שלו ויגיע למסקנה שזה חשוב, מנוסח והזמן נכון — הוא יסביר את הרעיון שלו לראש לשכת האלוף, שיחליט מתי ואיך ואם בכלל להעביר את העניין למפקדו . המרחק המוקפד בין האלוף לבין כל קצין אחר במפקדה, כולל ביני כיועץ הארגוני שלו לבינו, היה דבר חדש בעיניי . שנה לפני העבודה הראשונה שלי עם אלוף, נרשמתי ללימודי דוקטורט באוניברסיטה העברית . באותה תקופה כיוון המחקר שלי נגע לפיקוד הבכיר בצה"ל, כפי שהשתקף במרכזי ההערכה שניהלתי . אבל משהתחלתי את עבודתי במפקדה הבכירה, משהו אחר "דגדג" לי את הסקרנות . מנגנון האלוף — המנגנון סביב האלוף והדינמיקה הארגונית שהוא מייצר — ריתקו אותי . המחקר שלי תפס כיוון אחר . זה קרה בסמינר מחקרי שלקחתי אצל פרופסור בעז שמיר, איש ספר צנוע ונעים הליכות, מגדולי חוקרי המנהיגות בעולם, ודאי גדול החוקרים בתחום בארץ . אני זוכר שיחה שהייתה לי אתו במשרדו הקטן בקמפוס הר הצופים, כשסיפרתי לו שאני רוצה לחקור כיצד מנהיגותו של אדם מועצמת על ידי מישהו אחר, מעין
|
|